במהלך הטיול שלנו בדרום הודו, ליוו אותנו רוגע ושלווה עמוקים, לא יודעת אם בגלל שכבר חווינו דבר או שניים במסע הזה
ואולי היו אלה בכלל הנופים: אגמים, תעלות, צוקים ומבנים היסטוריים.
על החלק הראשון של הטיול, סיפרתי בפוסט הקודם, אז ללא הקדמות נוספות, אני מזמינה אתכם להמשיך איתנו במסע:
משפחה מטיילת, עם שתי ילדות קטנות וסבתא ודוד שהצטרפו לביקור.
מונרו איילנד
הביקור שלנו במונרו מתחלק לשניים: החלק בו בילינו את הימים האחרונים עם מירל'ה וגילאי, אמא ואח של לירון, שהגיעו לבקר למשך שבועיים והחלק לאחר שנפרדנו.
למונרו נסענו ברכבת מאלפי, נסיעה לא פשוטה, אבל חווייתית.
אמנם ישבנו על הרצפה, בלי מזגן והחום היה כבד, אבל הייתה חוויה מרגשת לבנות וזכינו לטעום את הודו המקומית.
איים בשמש
מונרו הוא למעשה קבוצת איים, השוכנים בין אגמים ותעלות, בלי מסעדות, "עיר", או מרכז. אז איפה אוכלים? כל בעל גסט האוס מבשל לאורחים שלו.
המזל שוב האיר לנו פנים: אהבנו את הגסט האוס – מונרו פרדייז, את המארח שלנו ואת האוכל שהוא הכין.
הגסט האוס הכיל 3 חדרים בלבד, מסודרים בשורה.
לפני הראשון: מדשאה גדולה, אחרי האחרון: מטבח קטן ומדשאה נוספת, עם ערסלים, שולחנות וכסאות ואחריה – תעלת מים, בה עברו כל העת סירות עם תיירים.
מונרו היה אחד מהמקומות האלה, כמו מונאר, בפוסט הקודם, בהם חשבתי: כמה הייתי נהנית פה, אילו הייתי ללא הבנות.
אבל אז חשבתי, שבלי הבנות – כנראה שלא הייתי מגיעה לפה, לפחות לא לפני הפנסיה, אז כנראה שצריך ליהנות ממה שיש 😉
שיט בזריחה, מפעלים מקומיים ורחיצה באגם
רבים מגיעים למונרו לטיול יום בלבד, בעיקר לשיט בסירה. אנחנו עשינו את השיט בזריחה, השעה השפויה ביותר, כי בשאר השעות, פשוט חם כמו בגיהינום.
שמענו את הציפורים מתעוררות, נרגענו מהמים המפכפכים וראינו את השמש זורחת מעל האי.
מה שנחמד במונרו, הוא מגוון מפעלים מקומיים קטנים, בהם נתקלנו במקרה, במהלך שיטוט רגלי בשבילים: מפעל לבנים, מפעל לשמן קוקוס ומפעל לייצור קשיו.
נשמע מוזר, נכון? הרי קשיו גדל על העץ.
אז מסתבר, שקשיו, הוא בכלל מוצר מעובד. מהקטיף, הוא מגיע למפעל, שם שורפים אותו וקולפים, בהתחלה באופן גס, עם אזמל ולאחר מכן, כל אגוז מקולף ביד,
על ידי עשרות פועלות מקומיות. מעל כל המפעל שרר ריח של שריפה וניתן להיכנס אליו רק בליווי של מקומי.
המפעל המגניב ביותר, היה בבית שמעבר לגדר (החיה) של הגסט האוס שלנו, שם חיו יחד כמה מבוגרים, בהרכב משפחתי לא ברור.
קצת לאחר שהגענו לשם, ראינו אותם מתחילים להתכונן: מנקים את האדמה, מביאים שקים ענקיים של שערות קוקוס, עד שבוקר אחד, התעוררנו למשמע רעש מוזר.
ראינו 4 נשים, שעמלו מהבוקר עד הערב, בזוגות, אחת ממוללת באופן ידני, השנייה מפעילה מכונה, כולן הולכות הלוך ושוב, מכינות ערימות – של חבלים,
משיערות קוקוס… יכולנו לשבת ולהסתכל עליהן שעות.
אטרקציה נוספת שיש במונרו (הבנתם כבר שסף הריגוש פה נמוך), הוא דוכן מיצים, בו איש אחד מכין מיצי פירות לכל האזור.
למקומיים, הוא הכין מיץ עם צ'ילי, צ'יה, סודה וכל מיני רכיבים מוזרים, שהם שתו בשקיקה.
אנחנו ביקשנו מיצי אננס ואבטיח ונהנינו לשבת, להסתכל עליו מכין ולראות את ההמולה סביבו.
מאחר והחום היה בלתי נסבל, חיפשנו גם מקור מים לשחייה. מצאנו נקודה ליד כנסיה פורטוגזית עתיקה והנה שוב, במקרה, קצת לאחר שהגענו, התקיים שם טקס 😉
גם במקומות בהם אין אטרקציות, אנחנו פשוט ממגנטים את האטרקציות אלינו…
בהתחלה חשבנו שמדובר בחתונה, אבל לאחר זמן מה, הגיע בסירה הבישופ המקומי, לכבודו נערך אירוע רב משתתפים.
לאחר מכן, הלכנו לטבול באגם ונהנינו קצת להצטנן מהחום.
פסטיבל הפילים
גם במונרו (כמו בואטה, בפוסט הקודם), זכינו לראות פסטיבל מקומי. אנחנו לא לגמרי יודעים מה עמד מאחוריו, אבל השיא שלו היה צעדה של פילים, מכל רחבי האזור,
לאורך הנהר ולעבר מקדש, שם הם עשו תצוגה.
למי שלא יודע, אנחנו משפחה טבעונית ולגמרי לא תומכים בדבר הזה, אז עם לב כבד, צפינו בתהלוכה, תוך שהסברנו לבנות שלא נעים לפילים
שיש להם שרשראות על הרגליים…
מהמקומיים הבנו, שיש פילים, אשר צועדים אלפי קילומטרים, מהמקדשים בהם הם בדרך כלל חיים, רק כדי להשתתף בפסטיבל.
היה פיל אחד, שהיה כל כך מבוגר, שהגיע לתהלוכה על טנדר… הוא לא יכל ללכת, אבל לא רצו למנוע ממנו את הכבוד בהשתתפות בפסטיבל.
הפרידה מסבתא האהובה
בבוקר הפרידה, נסענו יחד לתחנת הרכבת. מירל'ה הקריאה לבנות ברכה שכתבה וחיכינו יחד עד השנייה האחרונה.
הייתי בחרדות מהפרידה, לא ידעתי לצפות איך הבנות יגיבו וחששתי שזה יהיה רע, שאני לא אדע כיצד להתמודד ושאתמלא בייסורי מצפון על מה שעוללנו להן.
חשבתי על זה ימים ולילות, ניסיתי לקבל טיפים ולהתכונן… לבסוף, הפניתי את המבט פנימה ושאלתי את עצמי:
למה בעצם אני כל כך חוששת מהפרידה? אולי כדאי לבחון איך אני מרגישה לגביה ואיפה היא פוגשת אותי? אולי קשה לי עם הגעגועים יותר ממה שחשבתי?
בסוף ענבל, הגדולה, מתגובתה הכי חששתי, לקחה את זה ממש בסדר ומהר המשיכה הלאה בחייה.
יובל, לעומת זאת, נכנסה אחרי הפרידה לטנטרום מטורף, של בכי וחסר נשימה, תוך שהוא ממלמלת: "אני רוצה את סבתא", שלא ידענו מאיפה זה בא,
כי אנחנו עדיין מתייחסים אליה כחסרת תודעה לפעמים… אבל עברנו גם את זה והמשכנו לבלות במונרו.
ממשיכים הלאה, רק ארבעתנו שוב
דבר חשוב שלא ציינתי, הוא שמתוך שלושת החדרים בגסט האוס – רק אחד היה עם מזגן. כמובן שנתנו אותו לאורחינו וכשהם עזבו – עברנו לשם.
מאותו רגע (שלושה ימים), בילינו את הבקרים במזגן, כשהבנות מעסיקות את עצמן ואנחנו מדברים אחד עם השני או מתעסקים בפלאפון.
אחר הצהריים יצאנו לטיול: במעבורת לצד השני של האי, לדוכן המיצים, לאיזו נקודה לצפות בשקיעה…
זכינו בבנות שמסוגלות להעסיק את עצמן ולא הפסקנו לברך על כך, שיש לנו אוויר לנשימה בזמן שזה קורה.
נפרדנו ממונרו, האי הקסום, היפה והשקט והמשכנו במסע ברכבת – לוארקלה.
וארקלה
וארקלה היא עיר חוף, הידועה בתיירות המרפא שלה: אירופאים מבוגרים רבים מגיעים לכאן למשך שבועות, ישנם כאלה שאפילו חוזרים כל שנה,
להתנסות בטיפולים שונים, דיאטה מסוימת ובאופן כללי – להסתלבט ברמה גבוהה ובכלום כסף.
מה שמיוחד בנוף של וארקלה, הוא שכל הטיילת נמצאת על צוק, כשהירידה לים היא דרך מדרגות.
פעם אחת עשינו את הטעות הזו ומהר מאוד מצאנו ירידה לחופים אחרים, שהיא לא דרך מדרגות…
נופש באמצע הטיול
בוארקלה באנו לנפוש וזה היה יעד מושלם לכך. מגוון החופים איפשר בחירה, כשבכל אחד ניתן לשבת ולהנות מנוף קצת אחר של החוף.
נשארנו שם כמעט שבועיים, אחרי חודש וחצי סופר אינטנסיביים.
פתאום הבנתי כמה עברנו, בכל כך מעט זמן. אבל הבנתי גם, כמה נוודות היא שריר שאפשר לאמן. ברגע שהתרגלנו – המעברים כבר פחות טלטלו אותנו.
בית הרחק מהבית
ישנו בדירה ענקית שנקראת Archana beach stay, בה היו שתי קומות. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, מרפסת ומקלחת
ולמטה: מבואה, סלון, פינת אוכל, מטבח וחצר ענקית, עם מתקנים שונים.
הבנו שאמנם אנחנו מסתדרים מצוין גם בחדר אחד, אבל אין ספק, כשיש בית רחב ידיים, זה מייצר מרחב מאפשר למגוון משחקים ופעילויות עבור הבנות,
שזה, בתכל'ס, הדבר שהכי שמעניין אותן.
המזגן היחיד בדירה, היה באחד מחדרי השינה, כך שישנו בו כולנו ובשארית היום פשוט הזענו את נשמתנו.
וארקלה היא בהחלט אחד המקומות בהם מתקלחים 3 פעמים ביום, אבל כשלא קר לבנות וכשיש רצפה מונעת החלקה –
המקלחת פשוט נהפכת לעוד אחת מהפעילויות שעושים במשך היום.
מאחר ושוב גרנו בדירה, חזרנו לנוהל של ארוחת צהריים בחוץ וארוחת ערב רגועה בבית.
עשינו קניות ובישלנו ובחוץ אכלנו בעיקר הרבה אוכל דרום הודי: אידלי, אוטפה ודוסה.
מה עשינו?
האמת היא, שלא עשינו יותר מידי. נהננו מהאווירה המיוחדת והרגועה ומהריח של אננס וקטורת שהיה בכל מקום.
נשארנו הרבה בבית, הבנות עסקו ביצירה (גזירה, ציור), או שיחקו עם בובות, שהיו בחדר כשהגענו (צעצועים של אחרים זה תמיד יותר כיף).
לפעמים לירון לקח את הבנות ואני נשארתי לעבוד.
במרחק נסיעה קצר יש איזשהו מבצר, לא מרשים במיוחד ובהמשך הטיילת, יש אקווריום גדול, שלא נכנסו אליו מטעמי טבעונות,
אבל לידו היה גן שעשועים ענק, במצב סביר.
מעבר לזה, בילינו הרבה בים. ליד אחד החופים, שם המים נחשבים לקדושים, נערך לאורך כל היום טקס דתי, במהלכו יוצאות שורות של אנשים מהמקדש,
לאחר שבורכו על ידי הכהן, לעבר הים, שם הם משליכים עלי בננות ופרחים, שנשטפים לחוף כמובן.
הבנות יכלו להעסיק את עצמן שעות בחול ואני ולירון פשוט ישבנו, כשהבטן של שנינו מלאה בדיוק באותה תחושה.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמרנו – איזה רגוע פה. כל כך רגוע. ניסינו כל הזמן להבין – מה יש פה? זו וארקלה? זה החוף? זה הים?
אני חושבת שזה פשוט היה – אנחנו, כל מה שעברנו. התחשלנו, עברנו מסע. הרגשתי, שגם אם הטיול שלנו יאלץ להיקטע בנקודה הזו – כבר הרווחתי המון.
פשוט היינו באיזושהי שלווה, ששנינו לא הרגשנו במשך כל כך הרבה זמן. וזה היה נפלא.
קוצ'ין (קוצ'י)
לקוצ'ין הגענו ברכבת, של בערך 4 שעות. זו הייתה רכבת שינה, שהמסלול המלא שלה, הוא כמה אלפי קילומטרים.
היינו לחוצים, כי עלינו באמצע, לא ידענו איך נמצא את הקרון וכמה דחוסות המיטות.
בסוף, גילינו רכבת ברמה ממש גבוהה, נקיה, עם מזגן מקפיא. בכל מיטה יש שמיכה וכרית ומידי פעם עובר מוכר של קפה או צ'אי ואוכל חם.
סביבנו ישבו אוסטרלים, גרמנים וגם הודים עשירים. כולם דיברו ביניהם ואיתנו וזו הייתה אחלה הזדמנות להכיר גם הודים נוספים וגם תיירים מהעולם.
ישנו ב-Casa mia home stay, בית פרטי של משפחה, שמעליו יש מספר חדרים להשכרה, ברמה גבוהה ומעוצבים בטוב טעם.
אם המשפחה ארחה אותנו, הכינה לנו ארוחת בוקר של פרוסות לחם, ירקות חתוכים ובננות (טבעוניים בעייתיים שכמותנו), אותה אכלנו בסלון המשפחה,
כשהבן הצעיר מתאמן לידינו בשירת-תפילה הודית, מסורתית ונעימה והבן הגדול, שלומד בקולג' והגיע הביתה לסוף השבוע, מצטרף אלינו לשיחה.
בית כנסת, כנסיות, היסטוריה, אמנות ואווירה
היינו רק בפורט קוצ'י, האזור התיירותי הקטן, בתוך העיר הענקית.
מרחק הליכה מהחדר היה הנמל, בו ניתן לראות את רשתות הדיג הסיניות המפורסמות, שמזמן הפכו לאטרקציה תיירותית ואינן באמת פעילות.
לאורך הנמל יש דוכנים, מסעדות ואפילו גן שעשועים לילדים;
ביקרנו כמובן ברובע היהודי העתיק, שלמרות שלשנינו אין קשר לדת, היה מרגש ומעניין לבקר בו;
ראינו את הכנסיות הפורטוגזיות העתיקות, את המקדש ההולנדי ובין לבין, ראינו המון גלריות לאמנות, מבנים היסטוריים מחודשים, ציורי קיר ובכלל,
לכל האזור הייתה אווירה צעירה ומגניבה. הרגשנו שהשקיעו באזור עבודה רבה כדי להפוך אותו לנעים, מזמין, מעניין ומודרני וזה הצליח.
ביום למחרת נסענו למלון Anna, צמוד לשדה התעופה (מומלץ), כי הייתה לנו טיסת בוקר מוקדמת, לדלהי.
דלהי
בדלהי בילינו יום אחד, כי שוב הייתה לנו טיסת בוקר מוקדמת. ישנו במלון דירות Mandakani Villa, בערך חצי שעה משדה התעופה,
בחדר ענק ומפואר, עם שתי מיטות ענקיות, ספות, כורסאות, חלונות מהרצפה עד התקרה, הכל מעוצב בטוב טעם והמחיר בהתאם.
אחרי הצהריים יצאנו לסיבוב בפארק, אבל התכנית שלנו נקטעה, כשהתחיל לרדת גשם זלעפות.
בהתחלה עמדנו מתחת לעץ עם כל המקומיים, אבל כשנהיינו רטובים, הבנו שנאלץ לברוח…
רצנו טיפה ומצאנו את עצמנו מתחת לסככה גדולה, בה היתה חבורה של צעירים, שרקדו ברייקדאנס לצלילי מוזיקה.
בין האנשים שהצטופפו מתחת לסככה, היה גם מוכר אוכל רחוב, כך שבבת אחת, שינינו את תכניותינו, מטיול שליו בפארק, לצפייה בהופעה עם כיבוד.
כמה מושלם.
התכניות מתחילות להשתנות
בבוקר המחרת לקחנו מונית, ונסענו לשדה התעופה.
כשעושים ויזה להודו לשנה, צריך לצאת לאחר 180 יום ולהיכנס חזרה.
יש כאלה שיוצאים ליום וחוזרים, אנחנו אמרנו שכבר נעשה מזה טיול וסגרנו לנו חודש בנפאל, המדינה היחידה במזרח שכבר ביקרנו בה, וכל כך התרגשנו לחזור.
ההתרגשות התחלפה בחרדה, כי קצת אחרי שהגענו לנפאל, הודו הודיעה שהיא סוגרת את גבולותיה בעקבות וירוס הקורונה, כך שלא נוכל לחזור.
תכננו לחזור בתחילת אפריל, לטייל בצפון הודו והכי חשוב – לפגוש את אבא שלי ובת זוגו, שאמורים היו להגיע לביקור (טיסות ומלונות כבר הוזמנו).
מאז, עד לימים אלה – המצב בעולם ממשיך להידרדר.
מפה לשם - מסכמים חצי שנה
הפוסט הזה מסכם, לא רק את החודשיים העמוסים והנפלאים שבילינו בדרום הודו, אלא למעשה, את כל החלק הראשון, של המסע המשפחתי שלנו:
רישיקש, ג'יבהי, שימלה, צ'אנדיגאר, גואה, האמפי, ואטה קנאל, מונאר, אלפי, מונרו, וארקלה, קוצ'י ודלהי.
מסע גדוש במעברים, ביקורים, נופים, נסיעות, טלטלות רגשיות אבל גם הרבה שלווה, רוגע והערכה של הרגע.
החלק השני, אמור היה להיות צפון הודו וכפי שהדברים נראים עכשיו, לא בטוח שהוא יקרה.
לגבי הבלוג, הפוסט הבא אמור היה להיות על החודש שלנו בנפאל, חודש שבינתיים נהפך לחודשיים.
מה יקרה עכשיו? אני באמת לא יודעת, תצטרכו להמשיך לעקוב…
6 תגובות
💕נשמע מרתק וחלומי
תמונות מהממות
תודה, אכן בדיעבד אני יכולה להגיד, שהיה מדהים!
ניצני ניצני, אני עם דמעות בעיניים ובגרון… מצד אחד, את מחזירה אותי למקומות כל כך אהובים ומצד שני, אני חווה איתכם את הטלטלות ואי הוודאות הכל כל קיצונית בעקבות הקורונה.
זכרו: כגודל אי הוודאות והשינויים שאדם יכול להכיל – כך גדלה ומתעצמת איכות חייו!!!
תרגול פנטסטי לימים הסטוריים אלו.
חיבוקים ונישוקים לכולכם
תודה נגה, שקראת, עצרת והגבת.
ריגשת ושימחת אותי ממש!
המון תודה על פוסט נפלא, כרגיל שהניתי מאד.
נהנה מאד מהשיתוף שאתם חווים בטיול חייכם, מאד משמח ומעשיר להיות שותף מרחוק.
אני רוצה שוב לברך אותכם על ההחלטה האמיצה והביצוע המושלם שלכם, המשיכו.
אני רוצה להתייחס גם לתמונות המעולות שמתבלות את הפוסטים, לירון?, מקסים! ומוסיף המון.
ןעכשיו קצת על הקורונה, אני מקווה שנשכיל ללמוד מהתקופה המיוחדת הזו ולהבין שאנחנו לא לבד בעולם.
דבר, שמהכתיבה שלך עולה שאת מבינה מצוין.
שןב המון תודה ובהצלחה בהמשך, מה שלא יהיה, למרות השינוי בתוכניות.
מהניסיון הקצר שיש לי בטיולים בעולם, למדתי שדוקא הדברים הלא מתוכננים הם המשמעותיים ביותר והם אלו שעושים את הטיול.
יומטוב וד"ש מהדודסונים.
תודה רבה על התגובה העמוקה, כרגיל 😉
היינו שמחים להמשיך… מתגעגעים לטייל. כרגע נייחים, כמו כל העולם…
התמונות כמובן של לירון 🙂
שוב תודה 🙂