ברוכים הבאים למסע שלנו בדרום הודו!
למרות החום הנורא (טיילנו בינואר-פברואר ולפעמים היה חם עד כדי כך שהיה קשה לנשום), היו רגעים שעצרנו ופשוט הוקרנו תודה על הרוגע ששכן בנו.
ניסינו לבחון: מאיפה הוא מגיע ומה גורם לו, אבל כנראה שזה פשוט היה – אנחנו, כל מה שעברנו עד כה וכל מה שאפשרנו לעצמנו לחוות.
מאחר וזה יהיה פוסט ארוך, חילקתי אותו לשני חלקים ושילבתי גם את הניסיון שצברנו לטובת מי שירצה לטייל וגם את החוויות שעברנו, לטובת מי שמתעניין.
אז ללא הקדמות נוספות, בואו ונצלול למסע בדרום הודו.
האמפי Hampi: היית או חלמתי חלום?
את המסע שלנו בדרום הודו התחלנו בהאמפי, אתר מורשת עולמית במדינת קרנטקה.
הרבה מחברים את האמפי עם גואה, אבל האמת היא שזו נסיעה של 8 שעות, אותה עשינו ברכב עם נהג חמוד.
למצוא מלון היה לא פשוט, במיוחד שהיינו לפני פסטיבל ענק שמילא את כל המלונות.
אחרי חודשיים וחצי במקום אחד, היינו צריכים לאמן מחדש את שריר החיפוש. לבסוף מצאנו את Ranjana Guest House – מומלץ.
ההיילייט של האמפי היה איתמר, אחי הקטן, הראשון שהגיע לבקר אותנו מהארץ. עוד לפני שטסנו, הוא החליט שהוא יגיע.
זו הייתה הפעם השנייה שלו בהודו, כך שלא הרגשנו שאנחנו צריכים לדאוג לו יותר מידי ובמובנים מסוימים הוא היה מנוסה יותר מאתנו.
מה מיוחד בהאמפי?
בעבר, האמפי הייתה עיר בירה של ממלכה ששכנה באזור ולכן ניתן למצוא בה הריסות של מעל 1,600 מקדשים, חלקם מתוארכים ל-1,500 לספירה.
דבר נוסף שמייחד את האמפי הוא הבולדרים – הרים נמוכים, עשויים סלעי ענק, שפשוט מונחים אחד על השני ונראים כמו מגדל קוביות שהתפרק.
האמפי מחולקת לשני צדדים: "הצד העתיק", בו נמצאים כל המקדשים ובו גרים המקומיים ו"הצד הישראלי", או באנגלית: "היפי האמפי",
בו יש אך ורק מלונות, מסעדות ושירותים לתיירים. בין הצדדים מפריד נהר, אותו ניתן לעבור בסירה קטנה שיוצאת בכל כמה דקות.
מה עשינו?
בצד הישראלי, בעיקר טיילנו בין הנופים המדהימים של שדות האורז, התרשמנו מהאנשים שעבדו בהם ומהטבע.
בצד העתיק, טיילנו בין המקדשים. המקדש המרשים ביותר היה וירופאקשה, שמתנשא לגובה 50 מטר ונמצא במרכז העיר.
בתוך המקדש, גרה כבר שנים, פילה בשם לאקשמי. בכל בוקר לוקחים אותה להתרחץ בנהר, וכשהיא חוזרת היא עושה סיבוב מסביב למקדש.
הבנות התאהבו בה ולא הפסיקו לדבר עליה גם חודשים אחר כך.
כמעט לאורך כל היום נשמעת מהמקדש מוזיקה חזקה.
לפעמים הייתה זו מוזיקה מעצבנת, אבל בוקר אחד, משעה 6 בערך, שמעתי כלי נגינה מרגיעים ו:"אוווווווווום" שחוזר על עצמו שוב ושוב…
מתוך שינה, חשבתי שזה השעון המעורר שלי, אבל אז הבנתי, שהנגינה בוקעת מהמקדש. איזו דרך מושלמת היתה זו להתעורר.
כשלא טיילנו, ישבנו על גדות הנהר וקשקשנו, בעוד הבנות משחקות עם הסנדלים שלהן בתור רכבת,
או שהלכנו ל"בית היהודי" להתנדנד, לשחק קלפים או סתם לנוח.
האווירה המיוחדת של האמפי, עם המקדשים העתיקים, הסלעים הענקיים, המוזיקה ברקע ויחד עם זה שהייתי חולה רוב הזמן, גרמו להאמפי להראות כמו חלום.
אבל היא אמיתית והיא מיוחדת, אמנם קצת יציאה מהמסלול, אבל אל תוותרו עליה.
ואטה קנאל Vattakanal: אי שם מעבר לעננים
כבר בעליות לואטה קנאל, התאהבנו. הדרך הייתה מדהימה: טיפוס בהרים לגובה של קצת יותר מ-2,000 מטר ומזג אוויר בהתאם (קר).
הגענו לכפר קטן, במרכזו כביש, שמסתיים בדרך ללא מוצא.
הכפר בנוי על צלע הר, כך שמצד אחד של הכביש, יש נוף פתוח בכמעט 180 מעלות, של פסגות הרים טובלות בעננים, כפרים רחוקים,
שדות או לפעמים פשוט מרבד עננים אחד גדול ומצד שני, מסעדות, חנויות ומדרגות, המון מדרגות, שמובילות לעבר הבתים על צלע ההר.
דירה להשכיר
הלינה בואטה היא בדירות. מצאנו בית גדול, עם מטבח, בו חזרנו לבשל. אם בגואה אכלנו סלטים, אז בקור של ואטה, הכנו כל ערב מרק עשיר, מלא בירקות וקטניות.
בדירה לידינו, גרו שתי משפחות מקומיות מקסימות. ההורים עזרו לנו להתמצא והילדים, סיימון, בן 9 וג'פרי, בן 5, התחברו עם הבנות ובאו אלינו כל יום לשחק.
בגלל שגרנו על מדרון, לא היה מרחב בחוץ ובנוסף, החל מ-2 בצהרים היה קר נורא, כך שהבית היה חלק אינטגרלי מהשהות ובילינו בו המון.
קנינו בועות סבון, אבקות צבע, משחקים שונים ובילינו כל בוקר בטיול וכל אחר צהריים במשחק בבית.
ואטה הייתה מקום בו היה לנו חוטב עצים אישי. היה שם כל כך קר, שבכל בית היה אח אחד לפחות. החוטב גר מעלינו וכשביקשנו ממנו, היה מביא לנו עצים וזרדים.
איתמר לקח על עצמו את המשימה ובכל ערב הדליק לנו אח חמה ומפנקת. משימה לא פשוטה, מסתבר.
אני מודה שהיה לי קצת קשה עם הקור בואטה. הגעתי למסקנה, שאמנם אני לא אוהבת שחם לי, אבל כשקר לי – אני פשוט מרחמת על עצמי ומרגישה מסכנה.
וקר בואטה, מאוד. אבל בערב הראשון, לאחר הנסיעה וחיפוש הדירה, כשישבנו כולנו ליד האח ואכלנו מרק חם – הכל התחיל להשתפר.
מה עשינו?
המסלול המפורסם בואטה נקרא "דולפין נוז" (אף הדולפין), ירידה תלולה וארוכה שמגיעה לנקודה עם נוף פתוח ומרשים.
התחלנו ללכת, אבל בשלב מסוים ירדנו כל כך הרבה, שהבנו כמה נצטרך לעלות ועצרנו באמצע…
קצת מחוץ לואטה ישנם מפלים וליד ואטה יש את העיר השכנה – קודאיקנאל, עם אגם מלאכותי גדול במרכזה, בו שטנו בסירה וסביבו שכרנו אופניים לבנות.
שם גם ערכנו קניות והשלמנו מלתחה חמה.
במהלך השהות שלנו בואטה יצא לנו לחוות את חג הפונגאל, שנחגג ברחבי טמיל נדו, בו מציינים את סוף החורף ותחילת חצי העונה השמשית,
עם הודיה לטבע, לשפע ולחקלאות. יצא לנו לראות פסטיבל מקומי וניסינו לקשט באבקות צבעוניות כמו המקומיים.
הפרידה הראשונה
ואטה הייתה היעד בו נפרדנו מאיתמר. מי שמכיר אותי, יודע שאני מאוד מחוברת למשפחה שלי, אבל כשנסענו, עשיתי איזשהו "קאט", כנראה כדי לא להרגיש געגוע.
כשאיתמר הגיע, הבנו איזה מוזר זה בעצם, שהאחים שלך, האנשים שאולי הכי משפיעים על האופי וזיכרונות הילדות שלך, מבלים איתך רק עד גיל 18 בערך
ואחרי זה – זהו. כשנכנסים גם ילדים קטנים לתמונה, בכלל כל מפגש נהיה מורכב ואין זמן לכלום.
במהלך הביקור, בילינו יחד שבועיים וחצי אינטנסיביים, בהם לא נפרדנו לדקה.
דיברנו על דברים שבחיים לא היו עולים בארוחות משפחתיות ולאיתמר הייתה הזדמנות ליצור עם הבנות קשר קרוב מאי פעם.
כל זה נגמר בוקר אחד. ליווינו אותו למונית ומיד המשכנו לטייל. במקרה, היה זה אחד הבקרים היפים והשלווים שחווינו.
ירדנו מטה בנקודה נסתרת, ששמעתי עליה כשצותתי לכמה ישראלים (יתרון של ה"ישראלידה").
הירידה הייתה מתונה וקצרה ובסופה הגענו לקרחת יער, כשאנחנו ניצבים על צוק. הבנות שיחקו עם זרדים וענפים ונזכרנו עד כמה זה מה שהן הכי אוהבות.
זה אפשר לי וללירון לשבת ולדבר, פעם ראשונה לבד מזה שבועיים וחצי.
רק כשחזרנו בצהריים לבית השקט, הרגשתי בבטן את הריקנות והחוסר של איתמר, שכנראה ילווה אותי מעכשיו כי תקופה שכזאת – לא תחזור.
מונאר Munnar: בין שדות התה
מהרגע הראשון שהגענו למונאר – הרגשתי שאני מאוהבת. אהבתי את המקום שישנו בו, אהבתי את הנוף,
היו לנו מים חמים במקלחת ללא הגבלה, פגשנו אנשים מקסימים ואכלנו אוכל טעים.
זה היה המקום הראשון שממש הייתי עצובה לעזוב והרגשתי שיכלתי להישאר שם עוד ועוד.
מונאר היא עיר במדינת קראלה, שגם שימשה בעבר כעיירת נופש בריטית כמו שימלה.
העיר מחולקת לעיר ישנה, שם נמצאים בעיקר מלונות ומסעדות מקומיות והעיר החדשה, שהיא עיר לכל דבר: עם חנויות, מסעדות, רעש והמון בלגן.
מעל הכל – מתנשאים הרים מנוקדים באין סוף שיחי תה, ומסביב לה מסלולי טיול שונים.
הכל מתחיל מהבית
ישנו במקום שנקרא "זינה קוטג'", גסט האוס קטן בתוך מטעי התה, עם 5 חדרים בלבד, במעלה גבעה מעל העיר הישנה, צבוע כולו בוורוד ומנוהל על ידי ראג'ה,
בחור הודי חביב שעושה שם הכל: מארח, מארגן טיולים ומבשל ארוחות טעימות.
עוד לפני שיצאנו לטיול בבוקר, ראינו תיירים מטיילים עם מדריך בין שדות התה מחוץ לגסט האוס וחשבנו איזה בני מזל אנחנו, שאנחנו גרים וישנים במקום כל כך יפה,
בו אנשים באים לטייל.
כנראה שלכולנו היה ממש טוב במונאר, כי הבנות התעוררו כל בוקר ב-8.
פתחנו את דלתות העץ הלבנות עם חלונות הזכוכית ויצאנו למדשאה רטובה בטל של בוקר, מוקפת ערסלים, כשמולנו נשקף נוף של הרים טבולים בירוק.
כשהיום מתחיל ככה, אין הרבה כיוונים שליליים אליהם הוא יכול ללכת.
"אטרקציות" – שהן פחות בשבילנו
התקשינו להבין את ההסברים של ראג'ה, אז יום אחד פשוט לקחנו ריקשה עם נהג ליום שלם.
הוא לקח אותנו למפל, שהיה יפה מאוד מרחוק, אבל מקרוב, היינו צריכים לעבור דרך משובשת, רק כדי לגלות שהוא פחות מרשים
ולו רק כי הוא נחצה על ידי גשר להולכי רגל.
לאחר מכן המשכנו ל"חוות תבלינים", שלא היו בה ממש תבלינים אלא צמחי מרפא. ראינו בעיקר שורשים ועלים ושמענו הסברים איזה כאב בא כל אחד לפתור,
רק כדי שיוכלו לנסות למכור לנו אותם אחר כך.
לבסוף הנהג רצה לקחת אותנו לפארק ילדים ולא הבין למה אנחנו מתעקשים לחזור חזרה.
הספיק לנו, שעמם אותנו ונזכרנו – שזה מה שאנחנו לא אוהבים ויותר מזה – לא צריכים, שזו גם תזכורת חשובה מידי פעם.
אז מה כן?
נשארנו בחדר ובגינה, שם הבנות יכלו לשחק בכדור, להתנדנד בערסל או לשחק במשחקי הדמיון שלהן; הלכנו לטייל בעיר המקומית, נכנסנו למקדשים ולכנסיות וסתם התבוננו. באחד המקדשים, נתקלנו בחתונה מקומית שבדיוק התקיימה, מה הסיכויים?! מצאנו גן משחקים, שאפילו נראה סביר ביחס להודו, בו הבנות יכלו להוציא מרץ;
הלכנו לפארק קרוב ויפה; ביקרנו במוזיאון התה של לוקהארט וראינו איך מכינים תה שחור, ירוק ולבן במפעל מסורתי של פעם; ביקרנו במפעל של תאגיד "טאטא",
שמייצר מוצרי נייר ממוחזר, בדים צבעוניים בצבעים טבעיים וריבה, מעסיק אנשים עם צרכים מיוחדים ונראה כולו כמו גן בוטני; נסענו ל"אקו פוינט"; ביקרנו בכפר סמוך,
בו הבנות מצאו חבורת ילדים לשחק איתם ובערב צפינו בהצגה בתאטרון הקתאקאלי, התאטרון המסורתי של מדינת קראלה.
הכל מומלץ!
הביקור השני מהארץ
מונאר היה גם המקום בו זכינו לביקור השני שלנו, של מירל'ה וגילאי, אמא ואח של לירון.
ההורים שלנו כל הזמן דיברו על ביקור, אבל זה היה בגדר צחוק. אף אחד מאתנו בחיים לא דמיין אחד מהם בהודו
ואני בטוחה שהם לא היו מגיעים לשם אם לא היה מוצמד להם אקדח לרקה, בצורת הנכדות שלהם.
אי אפשר לתאר כמה גדול המרחק בין המשפחות שלנו לבין הודו וכולנו עשינו מאמצים כבירים, קודם כל כדי לארגן את הביקור ודבר שני כדי להתרגל לרעיון.
אבל כשהם הגיעו, זה היה כאילו מעולם לא נפרדנו. פגישה מרגשת אחת ואחריה המשכנו שיחות שהתחלנו לנהל בארץ,
הם השתלבו באופן מושלם בשגרה שלנו וראינו שהם עשו עבודת הכנה ממש טובה: לא הולכים להספיק, לרוץ או לראות מקומות במיוחד,
אלא הדבר החשוב ביותר הוא – פשוט, להיות יחד.
אלפי Alleppey: עיר אמיתית שאין בה כלום
אלפי ידועה בזכות השיט שהיא מציעה, בבתי סירה: סירות גדולות, בהן שטים הלאה אל היעד הבא,
כשהסירה עצמה מהווה בית של ממש. נשמע פסטורלי, בפועל קראנו שזה בית כלא מתנדנד, מלא יתושים.
ויתרנו על התענוג ועשינו שיט של כמה שעות, במה שנקרא Backwaters: רשת של תעלות ונהרות שמחוברים אחד לשני ועוברים בין כפרים מקומיים. היה יפה ומעניין.
מה עוד יש לעשות באלפי?
לאלפי יש חוף, אבל ממש לא כזה שכיף להתרחץ בו… בטח אם הייתם לפני זה בגואה.
למרות שאת הבנות זה לא עניין, בכל הזדמנות שהיינו ליד החוף, הן הורידו סנדלים ושיחקו בהנאה.
בנוסף, עם כל עיר אליה הדרמנו בהודו, נהיה יותר ויותר חם ולח… ובאלפי זה היה מאתגר במיוחד.
אלפי הייתה העיר הכי עירונית, עם הכי הרבה רעש, צפצופים ובלגן שהיינו בה עד כה.
אמנם זה נחמד כשהיא נמצאת משני צידי התעלה ובסופה ים, אבל היא בהחלט הרגישה מאוד מקומית.
ביתנו מבצרנו
מה שהציל את אלפי, היה, כמעט כרגיל, הדירה שישנו בה. עם הזמן, לירון פיתח כשרון למצוא את הדירות הטובות ביותר.
מדובר בדירה עם שלושה חדרי שינה ענקיים, בכל אחד מהם מזגן חזק, שירותים ומקלחת, שני סלונים, מטבח, הכל מאובזר ומעוצב ממש בטוב טעם.
בנוסף, היה בה את הווייפיי הכי טוב שהיה לי בחיים!
הדירה הייתה נעימה והיה לנו כיף להישאר בה. בישלנו בה, כך שבאמת המעטנו להסתובב בחוץ.
עשינו בוקר אחד את השיט המדובר ובשאר הבקרים הסתובבנו בעיר, בעיקר העברנו את הזמן.
אני מודה: באלפי באמת אין כל כך מה לעשות ואנשים רבים מנצלים אותה רק כנקודת מעבר.
אבל אפילו טיול קצר למוזיאון במגדלור המקומי, התברר כחוויה מעצבת, כשכל מגדל בהמשך הטיול, יסווג כמגדלור.
הבנות המשיכו להזכיר לנו, שאפשר ליהנות גם מהדברים הקטנים ביותר.
סיכום ביניים
אז זה היה החלק הראשון במסע המשפחתי שלנו בדרום הודו. היה גדוש, מרגש, עמוס בחוויות, רובן מוצלחות.
אבל גם כשדברים פחות מסתדרים, אני מזכירה לעצמי שהם מגיעים, נשארים טיפה וחולפים.
מאלפי, נסענו שעתיים ברכבת למונרו איילנד.
על כך ועל יעדים נוספים בדרום הודו – בפוסט הבא 🙂
6 תגובות
היי,
המון תודה.
כיף גדול לקרוא את הפוסט.
אני ממש מרגיש איתכם שם.
ד"ש מכולנו פה מהסגר בקורונה.
מחכה לחלק השני.
דש לכל המשפוחה.
תמשיכו להנות.
הדודסונים.
תודה רבה רבה על הקריאה והתגובה 🙂
מבטיחה חלק שני בקרוב…
וואווווו, כמה כיף לחוות יחד אתכם את הודו שאני כל כך אוהבת!!!
תודה, את כותבת נפלא והתמונות, אין לי מילים. זו מצלמה מקצועית?
תודה לך יקרה!!!
הצלם הוא מקצועי 😉 לירון, בן הזוג שלי, שמצלם עם canon 6d
היי, נהניתי לקרוא!
כמנותקת ממדיה חברתית שמעתי שהצד הישראלי לא קיים מזה שנה.. אז איך או איפה הייתם בהאמפי??
תודה רבה!
אכן, סגרו את הצד הישראלי… ממש קצת אחרי שהיינו שם.
אנחנו בכל מקרה בחרנו ללון בצד של המקדשים וזה היה בסדר גמור,
המלצה על מלון בגוף הפוסט 🙂