כשניסיתי לחשוב מה אכתוב בפוסט על גואה, חשבתי שזה יהיה הפוסט הכי קצר, עם הכי הרבה תמונות.
אפשר לסכם אותו כך: "היינו בים".
במשך חודשיים וחצי, הלכנו כל יום לים.
"כל יום?",
אנשים תמהו ושאלו אותנו.
כן, כל יום. כמו שאנשים "רגילים" הולכים כל יום לאותה עבודה – זו הייתה השגרה היומית שלנו.
היינו קצת זרים בנוף של גואה.
אמנם יש שם קהילה ישראלית גדולה ויציבה, עשרות של משפחות עם ילדים בכל הגילאים, החל מתינוקות וכלה בילדים בני 18,
חלקן מגיעות לשם שוב ושוב כל עונה, שוכרות דירות לטווח ארוך ממקומיים, שולחות את הילדים לבתי ספר וגנים – פשוט חיות את החיים
(יום אחד חלף לידינו תייר ושאל, אם פרקו בחוף אוטובוס של טיול מאורגן, בעקבות כמות הילדים).
אבל אנחנו היינו בין המשפחות היחידות, שלא שלחו את הילדות למסגרת.
גם כאן הרימו עלינו גבה, הפעם מהצד השני.
בטוח שאתם לא רוצים? לא קשה לכם? אתם לא רוצים חופש?
אז לפעמים רצינו, אבל החוכמה מבחינתנו הייתה, למצוא את החופש ברגעים קטנים במשך היום:
כשהבנות מעסיקות את עצמן (זה קרה לא מעט, אפרט בהמשך), כשאחד מבני הזוג מבלה עם הבנות
ובערב, אחרי שהן הולכות לישון. אבל גם, או בעיקר, נהנינו מהיחד שלנו.
כן, הצלחתי, במשך חודשיים וחצי, גם לטייל עם המשפחה שלי, גם להיות נוכחת 24/7
(חוץ מבוקר/אחר צהרים אחד בשבוע, בו לירון לקח את הבנות כדי שאוכל לעבוד) וגם לעבוד בעסק שלי ולגייס לקוחות חדשים.
אז איך עשינו את זה?
בית הוא המקום בו הלב שלך נמצא
לגואה הגענו בסך הכל אחרי שלושה וחצי שבועות של טיול, מצ'אנדיגר.
סגרנו מראש דירה לחודש ובסופו של דבר נשארנו בה חודשיים וחצי.
הדירה שלנו, הייתה למעשה חלק מרשת מלונות, שהתפרסה על פני שני חופים וכללה גם סניפי מסעדות.
היא הייתה לב החיים שלנו והייתה לה השפעה מכרעת על החוויה שלנו בגואה* (פרטים בסוף הפוסט).
גרנו בבניין דירות נמוך, בשכונה מקומית, ברחוב שקט, בין שני חופים מרכזיים:
פלולאם, שהוא יותר תוסס, מלא מסעדות, מלונות, שווקים של מרצ'נדייס מקומי, סדנאות ועוד
ופטנאם, שהוא יותר שקט ומשפחתי (כן, גם אני פעם חשבתי שגואה זה אזור חופים אחד 😉 )
הדירה הייתה גדולה, מרווחת ומאובזרת בכל מה שצריך:
חדר שינה אחד בו ישנו ארבעתנו בכיף, סלון עם כורסאות, שולחן קפה ופינת משחקים שארגנו,
מטבח מאובזר בכל מה שאפשר לחשוב עליו, פינת אוכל בה ישבנו כל ערב לאכול ארוחת ערב משותפת שלירון בישל,
שתי מרפסות, שירותי ניקיון, שירותי כביסה…
הרגשתי מפונקת, הרבה יותר ממה שצריך.
בין מסגד לבית חב"ד
במהלך הטיולים השונים שלנו בגואה, חשבתי לעצמי:
גואה לא יפה במיוחד, החופים בה לא הכי יפים בעולם ואפילו ההרים שמקיפים אותה, הם במן גובה בינוני כזה…
לא משהו מרשים.
בהתחלה לא הבנתי מה כולם מוצאים בה. אבל בסוף, גם אנחנו התאהבנו.
באזור של פלולאם ופטנאם נוצרה קהילה מדהימה.
ממש קרוב לבית שלנו היה מסגד, ממנו שמענו מואזין 3 פעמים ביום
ומאחורי הבית שלנו היה גן הילדים של בית חב"ד המקומי.
עוד היו בקהילה תרמילאים צעירים, משפחות עם ילדים, זוגות מבוגרים, אירופאים, ישראלים,
כולם נמצאים במקום הכי טוב שאפשר בחיים שלהם וככה הם גם נוהגים אחד כלפי השני.
הדבר היפה שנוצר בקהילה, הוא שלאחר זמן מה, התחלנו ללכת ברחוב ולהגיד שלום לאנשים מוכרים:
לשכנים, לבעל בית שלנו, לאיש שמוכר לנו את הסמוסות.
הייתה לנו ירקנית קבועה, שבכל פעם שהגענו אליה, נתנה ליובל (אותה היא כינתה: "בננה גירל") בננה ולענבל תפוח ירוק, במתנה,
כי היא ידעה שזה מה שהן אוהבות.
היו לנו כמה מסעדות קבועות** (פרטים בסוף הפוסט), שאיך שראו אותנו מרחוק, ידעו כבר מה אנחנו רוצים להזמין…
אי אפשר היה שלא להרגיש בבית.
אז מה אתם עושים כל היום?
זו הייתה שאלה ששאלו אותנו לא מעט פעמים.
מבחינתי, זה היה אחד הדברים הכי מאתגרים ומלמדים שיצא לי להתנסות בהם בחיי: להתמסר לכלום, להווייה, לרגע.
בגואה אימצנו את המונח שענבל המציאה: "יום חופש מהטיול".
ברוב היעדים, עשינו את זה ביום האחרון ביעד – יום רגוע, לא עושים יותר מידי, ללא תכנונים, נשארים בחדר, זורמים…
בגואה, התחלנו לעשות את זה אחת לשבוע ולאט לאט, זה נהיה כמעט כל יום.
האמת היא, שההתחלה לא הייתה פשוטה.
כשרק הגענו לגואה, קצת לפני תחילת העונה הרשמית, בדיוק פקדה את האזור סופה גדולה.
זה התבטא בכשבוע של גשמים חזקים במיוחד, עד כדי כך שאי אפשר היה ללכת בחוץ.
היינו סגורים בבית כמה ימים, ללא חשמל וכמובן ללא אינטרנט.
כשהתבהר, התחלנו לבלות את יומינו בביקורים יומיים בים.
הבנות העסיקו את עצמן בחול בצורה מדהימה ויכלו להמשיך בכך שעות.
גיוונו בין החופים הקרובים באזור: פלולאם, פטנאם, ראג'באג, אגונדה, טלפונה ועוד,
בין אם נכנסנו לשחות או רק הלכנו לפנות ערב לראות את השקיעה.
אבל מאחר ולירון בעצם שונא ים, ודי בצדק – הלכלוך, הבלגן, הסרבול בלהגיע הביתה עם החול ולהישטף – הוא לקח על עצמו אתגר:
למצוא את כל מקורות המים האפשריים מסביבנו, שהם לא ים.
אז היינו בנחל כזה, בנחל אחר, במפל קרוב ורחוק (***פירוט מתחת לתמונות),
יום אחד שכרנו רכב ונסענו לטיול רחוק יותר ומידי פעם גיוונו בבריכה של אחד המלונות בסביבה.
בנוסף, הצלחנו בכל פעם למצוא טיולי יום קצרים בסביבה, למשל בשמורות טבע ובמקדשים.
בוקר אחד סיירנו במקדש, שאחד המבנים שלו היה מסדרון ארוך עם הד מאוד חזק.
הבנות צעקו אחת לשנייה והתפקעו מצחוק מההד המתגלגל.
אני ולירון הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בצחוק: "והנה אנשים שואלים אותנו מה אנחנו עושים כל היום… צועקים ושומעים הד".
אהבנו מאוד לנסוע לטיולים האלה. המצאנו לנו מוטו בכל פעם שיצאנו לטיול:
אני הייתי אומרת: "מי יודע מה נראה היום?" והבנות היו עונות: "אף אחד!".
באמת, ניסינו לצאת לטיול בעיניים פקוחות ובכל פעם ראינו בעלי חיים שונים, אנשים עובדים בשדה, תבלינים שונים מתייבשים בשמש ועוד.
דברים אולי קטנים, אבל אותנו הם עניינו מאוד.
בערב, אחרי שהבנות היו נרדמות, אני הייתי פותחת את המחשב ועובדת עד השעות הקטנות של הלילה, בשקט, לבד.
בבקרים, לירון אפשר לי לישון עד מאוחר ופעם בשבוע הוא לקח את הבנות כדי שאוכל לעבוד גם בוקר אחד.
עם הרוגע והשלווה האלה, הצלחתי, סוף סוף, לשלב בין טיול לעבודה.
איזו מן שלווה ולא עושים שום דבר
לקח לנו זמן לשנות פאזה מ"טיול" ל"רגיעה".
כשהגענו, עוד היינו רגילים לקום כל בוקר, להתארגן ולצאת, בין אם זה לים, לטיול, לסידורים…
מהר מאוד הרגשנו גם את האינטנסיביות בכך וגם, שזה פשוט לא חיוני.
בהדרגה הורדנו הילוך, התחלנו לקום יותר מאוחר ופעמים רבות בכלל לא יצאנו מהבית.
הבנות העסיקו את עצמן במשחקי דמיון בלי סוף, בעיקר עם פריטים שימושיים,
כמו הבגדים שלנו שהפכו לשמלות, מגבות שהפכו לגלימות, תיקים איתן הן הלכו ל"בית הספר" ומטאטא שהפך לאוטו.
בשלב הזה, הן כל כך התאהבו במשחקי דמיון בכלל ובלשחק אחת עם השנייה בפרט,
שפשוט הרגשנו שאנחנו מפריעים להן עם התוכניות שלנו.
לענבל כנראה נמאס בשלב הזה לשמוע שפות זרות סביבה כל הזמן,
שהיא פשוט החליטה להמציא שפה משל עצמה,
בה היא התעקשה לדבר בלי שאף אחד מאתנו יבין אותה 😉
אבל כנראה שזו הייתה המקפצה האחרונה, כי בגואה נפתח הסכר ושתי הבנות (4.8, 2.5) התחילו ממש לחבר אנגלית בצורה שהדהימה אותנו:
מספרים, חיות וממש לדבר משפטים שלמים.
האמת היא שלא יכולנו לבלות כל כך הרבה שעות בדירה, בלי "אמאזון אינדיה":
מזמינים כל דבר מהאתר, זה מגיע תוך יומיים שלושה, עם משלוח חינם, עד הבית.
אנחנו הזמנו לבנות פאזלים, מגנטים, משחקים, וגם חזיות וחיתולים. אין ספק שזה משדרג את החוויה, מקל עליה ומוזיל עלויות.
מעבר לפינת המשחקים בדירה, עשינו לבנות גם פינת יצירה: גזירה, הדבקה, צבעי מים, פלסטלינה ועוד, אותם קנינו בחנות מקומית.
כשהיינו צריכים להעביר את הזמן, בעיקר בטיולים, בהליכות ארוכות או כשסתם היה צריך שהינו זמן רב במים,
חזרנו למשחקי הילדות הפשוטים שלנו:
לימדנו את הבנות "קווה קווה", "אבן, נייר ומספריים" וכל מיני שירים ומשחקים שלא מצריכים שום דבר ושהן היו כבר מספיק גדולות כדי להבין.
פתאום נפתח מרחב
אז לדעתנו, באמת אין מה לעשות בגואה חוץ מללכת לים.
לפעמים, כשהיינו ברחוב, הייתי אומרת לבנות: בואו פשוט נשב פה ונביט בהמולה, בחיי שזו אטרקציה מספיק גדולה.
שמחנו כל כך שהצלחנו לשמור על סף גירוי נמוך, גם עבור הבנות אבל גם עבורנו.
הסתפקנו במועט ולא חיפשנו אטרקציות גדולות מידי.
דווקא מתוך זה, עלו הדברים הכי מדהימים:
הקשר בין הבנות, שהלך ונרקם ונהיה מדהים יותר ויותר מיום ליום, איך שהן העסיקו את עצמן ושיחקו אחת עם השנייה יפה כל כך, עם "כלום".
ואני, שהצלחתי פתאום להגיע לדברים, שבמשך חודשים בארץ רציתי לעשות, נורא רציתי,
ידעתי שזה יעשה לי טוב אם אעשה אותם – ועדיין לא הצלחתי.
והנה, בגואה פתאום זה התאפשר:
קראתי ספר, עשיתי יוגה, הקשבתי להקלטות של שיעורי מיינדפולנס שיש לי מעל 10 (!) שנים ומעולם לא מצאתי את הזמן לשמוע אותן,
שמעתי הרצאות טד מעוררות השראה ששמרתי קישורים שלהן במשך חודשים, למתישהו, כשיהיה לי זמן…
משהו במיינד שלי נפתח, פתאום היה שם מרחב.
משהו בגואה, עוד לא לגמרי פענחתי מה, אפשר לי לעשות הרבה עבודה עצמית ולהביא את תשומת הלב שלי,
לאיך אפשר להיות ברגע, לא לחשוב על העתיד ולתכנן,
איך להרגיע את הגוף כשעצבניים, על מה חושבים כשמשעמם, עם אילו מחשבות מתעוררים בבוקר,
איך נרגעים גם כשממש, ממש חם ורוצים כבר לשתות או להתקלח,
אבל באותו רגע זה לא מתאפשר,
אילו מחשבות ממלאות לנו את הראש ואיך זה משפיע עלינו.
זה אחד הדברים שממש הבנתי בגואה, שלוקח זמן לשינוי להיטמע.
אם עד עכשיו כל הזמן חשבתי – נו, אני בהודו, למה לא מגיעה ההארה,
עכשיו הבנתי שהיא מגיעה, אבל לאט…
לפעמים אין מה לעשות כדי להאיץ בה,
צריך להישאר קצת באזור חוסר הנוחות, עד שהדברים נופלים למקומם.
זמן קצר לפני הסוף, התעוררנו בוקר אחד ויצאנו לשבת על גדות נהר, שישבנו בו זה מכבר.
הייתי עייפה ולא היה לי יותר מידי כוח, אז פשוט ישבתי שם,
בגוף כבד על הארץ והסתכלתי מולי:
הנהר נפרש משני צדדיי, מישהי כובסת לה בצד, איש עומד ומצחצח שיניים, לירון והבנות רוחצים במים, קופים קפצו בין העצים,
חזירים התפלשו בבוץ, היה שקט סביב והמים זרמו בקצב מדיטטיבי.
התמלאתי בכל הגוף בתחושה מאוד חזקה וברורה:
כאן – זה בדיוק איפה שאני צריכה להיות ואני עושה, בדיוק את מה שבא לי לעשות.
זה, ולא שום דבר אחר.
ועשיתי את זה. איזו תחושה נפלאה.
אם טוב - אז למה לשנות?
חיינו בגואה חיים טובים.
הצלחנו לבלות את כל היום יחד, ארבעתנו, והסתדרנו ממש טוב.
לא הרגשנו שחסר לנו משהו, לא הרגשנו שזה יותר מידי.
נראה לי שבאיזשהו מקום, מצאנו את עצמנו מחדש, ואהבנו את מה שגילינו.
אין ספק בכלל שאלו היו חיים טובים יותר מהחיים שהיו לנו בארץ.
אבל עם כמה שניסיתי לא לחשוב על העתיד,
הסוף של התקופה הזו הגיע והוא לווה במחשבות לא פשוטות.
פתאום, לקראת המעבר ליעד הבא, נתקפתי פחד.
אם טוב לנו, אז למה לשנות?
אולי יכול להיות יותר טוב? אבל… מה אם יהיה פחות טוב?
הבנתי בדיעבד, מה השהייה הממושכת, במקום אחד, בלי הרבה תזוזות ותכניות, אפשרה לנו.
כמה צמחנו, כל אחד מאתנו בנפרד וארבעתנו יחד כמשפחה.
כמה עצמאיות הבנות נהפכו, איזה ריתמוס נפלא היה לנו במהלך היום.
כמה טוב היה לנו שם, בקן שסוף סוף הצלחנו לבנות לעצמנו וכמה זמן לקח לנו לבנות אותו.
בסופו של דבר, התאריך הגיע. ארזנו את הבית שלנו, את עצמנו ובוקר בהיר אחד בתחילת ינואר – נפרדנו.
נסענו עם נהג בערך 8 שעות להאמפי, שם פגשנו את אחי הקטן שבא לבקר
והתחלנו פרק חדש במסע – חודשיים של טיול בדרום הודו.
עם כל ההכנה, המעבר היה לי קשה יותר ממה שחשבתי.
על כך בפוסט הבא 🙂
המלצות למטיילים:
*דירה: קריסטל גואה – פירוט על הדירה ניתן לקרוא בפוסט, מידע נוסף ניתן למצוא בבוקינג.קום או ברשתות החברתיות, אבל הכי מומלץ ליצור קשר ישירות עם אחד הבעלים (ישראלי): טל שרון – 050-856-9372.
**מסעדות מומלצות (לא חריף, טבעוני חלקי או מלא, מחיר נמוך):
- אודופי הוטל – Udupi hotel: מסעדה קטנה ומקומית עם בעלים ממש נחמד, בצ'אודי
- קוסטל פלאט – Coastal palate: מאכלים מקומיים ועוד, בעלים נחמדים, בצ'אודי
- קפה רומבה – Rumba Cafe: הכל טעים וזול, מקום נעים וצוות נחמד, רחוב ראשי פלולאם
- סיזרס קפה – Caesar's Cafe: אכלנו שם רק טאלי אבל כל פעם שהגענו לשם, הם הוציאו דלי ענק של משחקים לילדים וזה קנה אותנו. בין פלולאם לפטנאם
- ניראס – Nireas: מסעדה בריאותיסטית עם היצע טבעוני גדול, טעים ולא יקר, רחוב ראשי פלולאם
- ביביטאקי – Bibhitaki: מסעדה 100% טבעונית! שתמיד היתה ריקה, אנחנו אכלנו בה פעמיים ונהננו מאוד. בדרך מפלולאם לפטנאם
22 תגובות
ניצן יקירה
בזכותך הבנתי שיש עוד דרכים לחיות. עוד דרכים ליצוק משמעות ועניין לחיים.
אתם עוברים חוויה מטורפת כמשפחה.
מעריצה אותך ואת בן זוגך על האומץ.
אתן במסע, מסע של החיים.
תמשיכו להנות
וואו מירב, איזו תגובה מרגשת. אכן חוויה מטורפת… ברי מזל שהענקנו את המתנה הזו לעצמנו. כבר הרווחנו כל כך הרבה.
כולנו במסע…
תודה רבה.
מרתק ממש. אתם בחוויה של פעם בחיים ועושים זאת כנראה נהדר. ההבנה שלדברים יש קצב משל עצמם היא מתנה בפני עצמה, מאחלת לך שתמשיכי אותה לתמיד. מקנאה בכם, ביחד, בטיול, בתובנות
בואי נראה כמה זמן התובנה הזו תחזיק בארץ… 😉
תודה אהובה
ניצני, כתבת כל כך יפה. אתם מעוררי השראה וכולי קנאה 😉
געגועים ונשיקות לבנות 😘
תודה רבה! אתם ממש מוזמנים להצטרף, יש לי הרגשה שנהנה פה ביחד… 😉
מרגש מאוד ניצן אהובה
גאה בך מאוד
וואו, תודה רבה 🙂
אהובה כמה חשק עשית לי לארוז את כל המשפחה ולעשות הפסקה מהחיים ולחיות לתקופה קצת אחרת, כולם יחד פשוט במקום אחר בקצב אחר.
תמיד חשבתי שאני רוצה לעשות את זה רק עם אמיר נתת לי רעיון חדש ומעניין. מחכה לראות לאן זה עוד ייקח אותי.
תודה שלרגע הייתי בגואה עכשיו♥️
אני ממש רואה אותך עושה את זה… מתאים לכם. גם אני מחכה לראות לאן זה ייקח אותך…
תודה שבאמת היית איתי שם, גם ברגעים פחות פסטורליים.
מקסים,
תמשיכו להנות.
עוקבים אחריכם גם כשלא מגיבים.
דש מהדודסונים.
תודה רבה, כיף לדעת!
יקירה תהיי בטוחה שכולנו קוראים בשקיקה את הפוסטים שלך.
נדהמים מהתמונות והחוויות שאתם צוברים.
יש לי מיליון שאלות אבל גם בא לי סתם להנות לקרוא אותך
תמשיכו לחיות את החלום שלכם
נשיקות
מור
חמודה את. מוזמנת לשאול כל דבר בכל זמן. וגם לעקוב מרחוק. אוהבת
מרתק כל פעם לקרוא את התיאורים המורחבים למרות שאני מקבלת דווחים שוטפים ביום יום כמעט. החויה שאתם עוברים כמשפחה היא באמת יחודית ובטוחה שתלווה אותכם להמשך חייכם.כבוד והערכה על האומץ שהיה לכם לחתוך את המירוץ המטורף של החיים ולקחת את הפסק זמן. תמשיכו לבלות וליהנות. באהבה 🙂
תודה 🙂
ניצן יקרה,
כל כך כיף לי לקרוא…
אני חזרתי מהמסע שלנו עם המשפט "אלוהים טמון ברגעים הקטנים…" כל כך הרגשתי את זה בתיאורים שלך, זו חוויה מעוררת השראה…
מחכה לתיאורים הבאים שלך…
מסכימה איתך לגמרי, תודה רבה!
נהדר לראות את המסע האישי והמשפחתי שלכם. חוויה לכל החיים שרק בעתיד תדעי את השפעותיה.
תודה רבה, כיף לשמוע ממך 🙂
יש השפעות שרואים כבר עכשיו… השאלה כמה מהן יישארו כשנחזור לארץ… 😉
נשמע חלום, מעורר השראה, טיול כזה הוא בהחלט אחת ממטרות החיים שלי, מקווה שנצליח בשנים הקרובות
אכן חלום שהוגשם… תודה רבה 🙂
אם תרצו אני בטוחה שתצליחו, ואם את רוצה להתייעץ אז בכיף.