אז איך עבר עליכם הסגר בתקופת הקורונה? אנחנו בילינו אותו בנפאל.
זה לא הפוסט שתכננתי לכתוב על נפאל. זה גם לא פוסט שמספר מה כדאי לעשות בנפאל.
זה פוסט שמספר מה כדאי לעשות, כשהחיים נעצרים, מתהפכים ב-180 מעלות ואין על כך שום שליטה.
אין דבר שהמשפחה שלנו לא יכולה לעשות
כשנחתנו בנפאל, אחרי מסע של יומיים, עם 8 תיקים ושתי ילדות, הייתה לי תחושה – שאין דבר שהמשפחה שלנו לא יכולה לעשות.
אחרי חצי שנה מדהימה במרכז ודרום הודו, תכננו לבלות חודש בנפאל (אליה יצאנו לצורך חידוש ויזה) ולחזור לצפון הודו,
שם היינו אמורים לפגוש את אבא שלי ובת זוגו לביקור, מלונות וטיסות כבר הוזמנו.
זו הייתה תחילת עידן הקורונה והשמועות חגגו: תורים של שעות בשדה התעופה, בדיקות חום בכניסה, כאשר מי שמוצאים אצלו חום – נשלח מיד למיון.
הדבר האחרון שרצינו, הוא להגיע לבית חולים בנפאל.
אבל הצלחנו להכנס בשלום וחזרנו למדינה, בה לירון ואני טיילנו אחרי הצבא, יחד, לפני 12 שנים.
מסע במשעול הזכרונות
הטיול "אחרי צבא" שלי, היה תקופה מכוננת בחיי. מעולם לא חשבתי שאחזור לאחת מהמדינות שביקרנו בה ואחייה את הזיכרונות המדהימים שיצרתי.
ואכן, הכל היה כמו שזכרתי.
כבר מהמטוס היה אפשר לזהות: בניינים נמוכים, צפופים צפופים, בצבעים שונים, פסגות הרים…
דבר אחד לא זכרתי – שהפרש השעות בין נפאל לישראל הוא שעתיים ורבע, חישוב שהיה מעצבן לעשות, כל פעם מחדש.
קטמנדו - שום דבר לא השתנה
קטמנדו, עיר הבירה של נפאל, השוכנת בעמק בין פסגות ההימלאיה, לא השתנתה כלל, זה היה מדהים.
מיד זיהינו את המאפייה שהיינו מתייצבים בה כל יום ב-10 בבוקר (כי היא לא נפתחה לפני זה…),
עדיין עומדת שם, נראית אותו דבר.
לאחר שהתמקמנו במלון המעולה, הדבר הכמעט ראשון שעשינו, היה ללכת לסוכנות הנסיעות "סוויסה". מי שהיה בנפאל – יבין ומי שלא, קשה להסביר.
מדובר בסוכנות נסיעות, עם קשר עמוק וחם לישראל (ניחשתם לפי השם?).
כל הקירות, מכוסים מהרצפה ועד התקרה, במאות מכתבי תודה ממטיילים ישראלים, בצירוף תמונות סטילז מפותחות, מתוארכות החל משנות ה-90.
זכרתי במדויק את המקום, את התמונות, את האווירה…
קשה לי להגדיר בדיוק, מה כל כך מרגש בזה. אולי כי אף פעם לא חשבתי שנחזור. אולי כי זה לקח אותי לנקודה אחרת בחיי וגרם לי לחשוב על איפה שאני היום.
אולי כי התמלאתי בהכרה וגאווה, על כל מה שעברנו כמשפחה, עד שהגענו לנקודה זו.
האמת, שאי אפשר להגיד שלגמרי הכל היה אותו דבר. עסקים רבים כבר היו סגורים והיו מעט אנשים ברחובות. עצם העובדה שאפשר היה ללכת ללא דוחק, כבר העלתה חשד.
מתכננים תכניות ואלוהים צוחק
בפעם שעברה שהיינו בנפאל, עשינו ראפטינג בנהר ואת הטרק Around Annapurna, שהיה בוודאות אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי,
אולי במקום שני לאחר הלידות.
בפסגת ההר, בגובה 5,416 מטר, לירון הציע לי נישואים. זה היה 4 שנים לפני שבאמת התחתנו…
הפעם, כמובן שלא התכוונו לעשות שום דבר כזה.
תכננו להיות יומיים בקטמנדו, שבוע בצ'יטוואן, שבועיים בפוקארה ובדרך חזרה לקטמנדו, לעצור ליומיים באיזה כפר קטן.
הטיסה מקטמנדו חזרה לדלהי כבר הוזמנה ומשם לדרמסאלה, שם היינו אמורים לפגוש את אבא שלי ובת זוגו, במלון מפואר, באווירה קסומה,
ליצור זיכרונות וחוויות שילוו אותנו לנצח. ציפינו לכך, במיוחד שכבר חווינו ביקורים וראינו, איזו מדהימה האינטנסיביות הזו יכולה להיות, צמודים יחד במשך שבועיים.
אז זו הייתה התכנית.
צ'יטואן - שמורת הטבע הפראית
נסענו במונית חמש וחצי שעות, לשמורת הטבע צ'יטואן.
ישנו במלון נחמד והחלטנו לבלות בהתחלה בחדר בלבד. הבנות העסיקו את עצמן במרחב הקטן ואנחנו לקחנו עוד כמה ימים להרגע מהמעבר.
האטרקציה המרכזית בצ'יטואן, היא טיול ג'יפים במעבה השמורה, שם זכינו לראות פילים, תנינים, איילים ואפילו דוב, כולם חופשיים.
בנוסף, עשינו גם "וי" על טיול בוקר בסירה, הצגת פולקלור מקומית ומקום יפיפה בשם "20 אלף אגמים".
כשרצינו להעביר את הזמן, ישבנו ליד הנהר. הבנות שיחקו באבנים ואנחנו דיברנו על החיים.
עם כל הכבוד למילים, שמורת טבע היא שמורת טבע, אז אתן לתמונות קצת לספר:
פוקרה - חזרנו הביתה
כמה חיכיתי לחזור לפוקרה. אבל אם קטמנדו בקושי השתנתה ב-12 השנים האחרונות, אז פוקרה לא נראתה אותו דבר – בכלל.
8 מתוך 14 פסגות ההרים הגבוהות בעולם, כולל הפסגה הגבוהה ביותר – האוורסט, נמצאות בנפאל ולכן, רוב התיירים שמגיעים אליה, מגיעים לעשות טרקים
(ועדיין היא נחשבת בין המדינות העניות בעולם).
פוקרה היא העיר ממנה יוצאים להרבה מהטרקים ולכן היא מלאה בחנויות הצטיידות – ללפני, ובמסעדות, חנויות ומלונות – לאחרי.
כשהיינו שם, היה שביל מרכזי אחד, מעפר. היום הכל בנוי: מדרכות, כבישים סואנים והרבה יותר עסקים.
היינו חייבים להציץ בסוויסה, הסניף המקומי. זכרתי בדיוק – איפה הנחנו את התיק לפני הטרק ואיפה היו השירותים שרצתי אליהם, כשירדנו מהאוטובוס כשחזרנו.
בול קליעה, כמובן.
אבל חוץ מזה, שום דבר לא היה דומה.
ובדיוק באותו זמן שהזיכרון שלנו התחיל לתעתע בנו, גם הקורונה העלתה הילוך.
הנה זה מתחיל
בבוקר הראשון שלנו בפוקארה, התעוררנו לבשורה, שחששנו ממנה מכל – הודו סוגרת את גבולותיה ולא נוכל לחזור.
הוויזה שהייתה לנו – התבטלה ולא יודעים מתי הגבולות יפתחו.
בום – הלך הביקור של אבא.
בום – הלכו שתי טיסות.
בום – הלך המלון שהזמנו מראש.
שני הסעיפים האחרונים, היו הדברים העיקריים שהתמודדנו איתם, בעיקר, כדי לא להתמודד עם תחושת ההחמצה ושברון הלב על הביקור שלא יקרה.
כשטסנו, לא רציתי שאף אחד יבוא לבקר אותנו. כשאני נפרדת, אני חותכת. לא רוצה הזדמנות אפילו להתגעגע.
והם… לא רציתי להטריח אותם. ידעתי כמה מעמסה זו בשבילם, לעצור את החיים, לטוס, למקום שלא יכול להיות יותר רחוק מהם, שאם לא היינו שם,
אין סיכוי שהם היו טסים אליו מרצונם החופשי.
אז הם עשו את כל המאמץ הזה ואנחנו עשינו את העבודה הפנימית הזו, שנינו פיתחנו ציפיות ובסוף – לשווא.
חוסר הוודאות שהתחולל באותה תקופה – תחילת ההתפרצות, אי שם באמצע מרץ, העסיק אותנו 24/7 והיינו מרותקים לחדשות, ב-3 מוקדים שונים:
בארץ, בהודו, שהכרנו כל כך הרבה אנשים שנתקעו בה או מחוצה לה ובנפאל, שם בינתיים עוד לא היה כלום.
היסטריה, לחץ, תכניות שמשתנות חדשות לבקרים… כל אלו אפשרו לי להסיח את דעתי מכאב ההחמצה, על הביקור שלא היה.
הדירה שהפכה לבית
בפוקרה, מצאנו דירה מושלמת. ספוילר – גרנו בה בסוף 3.5 חודשים. לא רחוק מהאגם, בקצה השכונה, עם נוף ליער.
היו בה כל כך הרבה יתרונות קטנים שגילינו עם הזמן, למשל, כשנופל החשמל (מספר פעמים ביום), הווייפיי – נשאר על גנרטור; יש באמבטיה רצפה דוחת מים;
היא הייתה מעוצבת בטוב טעם, מוארת ונעימה.
בדירה ממול, גרה מריה, איטלקייה עם תינוק קטן, בערך בגיל של בן הדוד היחיד של הבנות. למרות שהאנגלית שלה הייתה גרועה, התיידדנו, בילינו יחד, עזרנו אחת לשנייה
והבנות התאהבו בתינוק – אנאנד, "אושר" בהינדו.
בגג הבניין, הייתה מרפסת ענקית, שם בילינו שעות כשרצינו להחליף אווירה. מהמרפסת, ראינו את החצרות הפנימיות של הבתים מתחתינו.
הכל הם עשו בחצר: שחטו את התרנגולות, שטפו כלים, התרחצו, הסתרקו…
הייתי מזמינה את הבנות איתי ל"סיבוב חצרות" – הלכנו מסביב למרפסת והצצנו, מה כל אחד עושה בחצרו: זה שוטף כלים, זה מתרחץ.
הייתם מצפים, שאם אין להם מים זורמים בבית והם חופפים שיער בדלי, שהנשים יקלו על עצמן ושיהיה להן שיער יותר קצר, לא?
אז לא, לנשים היה שיער שהגיע עד הישבן ולחפוף נעשתה מלאכה עבור שני אנשים. המתקלחת, לבושה כמובן, בבד צמוד לגופה, כי הרי מתקלחים בחוץ…
ואישה נוספת מגיעה ועוזרת לה לחפוף…
מאחורי הבית, היה יער, או כמו שקראנו לו "הג'ונגל", שם הלכנו לטייל לא מעט, בין השבילים והעצים. מתחת לבית, היה מגרש כדורגל עם דשא לידו,
שם היינו יושבים ומסתכלים בילדים משחקים.
בעלי הבית גרו בקומה התחתונה, זוג ושני ילדים קטנים. הם היו נחמדים ומאירי פנים והילדים התחברו ושיחקו.
שלא תבינו לא נכון, פוקארה היא העיר השנייה בגודלה בנפאל, אחרי קטמנדו. אבל אנחנו הרגשנו בה כמו בכפר קטן, רגוע ושליו. בדירה הזו – הרגשנו בבית.
יום הולדת בבידוד
קצת אחרי שהגענו לפוקרה, חגגנו יום הולדת 5 לענבל. חשבתי המון, איך אפשר לחגוג לה, כדי שתרגיש שמחה, שלא יחסר לה דבר?
ואולי בעצם, רציתי לשמח את עצמי?
התחלנו עם בלונים, שירים, ברכות מצולמות מהמשפחה וכתובות מאתנו. הרמנו על כיסא, כיבינו נרות, שיחקנו קצת משחקים ויצאנו לעיר, לחפש מתנות לבנות.
הבנות התלבטו והקדישו מחשבה רבה – מה לבחור. כשבחרו, ניגשנו לקופה וסיפרנו בהתרגשות למוכר, שיש לבת הבכורה שלנו יום הולדת 5 היום.
מיד הוא לקח עוד משהו קטן והוסיף לכל אחת מהן.
לארוחת ערב, הלכנו למסעדה מעולה שבחרתי בקפידה, בזכות ההיצע הטבעוני. המסעדה, הייתה בבעלות זוג מעורב – נפאלי ורוסיה, שילדיהם הסתובבו בין הסועדים.
אכלנו ונהנינו וכשסיפרנו גם כאן שאנחנו חוגגים יום הולדת, קיבלנו קינוח נוסף על חשבון הבית ומרגש יותר, הילדים רצו והביאו לענבל מתנות מהצעצועים שלהם וזר פרחים לראש…
אז אמנם חגגנו "רק" ארבעתנו, ללא משפחה או חברים, אבל הלב שלנו התמלא בשמחה, מהפשטות איתה אפשר לשמח ילדה קטנה ומהחיבור בין אנשים, שילדים יכולים ליצור.
הקורונה מגיעה לנפאל
בארץ, היה כאוס מוחלט. בנפאל, בשלב זה, עוד לא היה כלום. כל הזמן אמרנו, איך נתקענו במקום מושלם – דירה נעימה, עיר מקסימה, מזג אוויר נפלא…
העיקר שזה יגמר עד סוף אפריל…
יום אחד הלכנו לטייל בכפר טיבטי קרוב, עם מקדש מיוחד, מפעל למיצים טבעיים ומרכז תרבות – כולם כבר היו סגורים. שמענו גם על מפלים נחמדים בסביבה.
ידענו מה יהיה, אבל סירבנו להאמין. הגענו. הכניסה הייתה סגורה.
זהו, החל מיום שלישי, ה-24.3, נפאל נכנסה לסגר מוחלט, שלא לגמרי יצאה ממנו עד לכתיבת שורות אלו, 4 חודשים לאחר מכן.
איך הנפאלים קיבלו את זה? קשה לומר. בבקרים – הרחובות היו ריקים מאדם והכל היה סגור. אחר הצהריים, היה נראה שנמאס להם.
בשכונה הקטנה שלנו, כולם ישבו בפתח בתיהם, פתחו את החנויות עד לחצי ושיחקו כדור נוצה ברחוב.
מידי פעם עבר מישהו עם משרוקית, כולם סגרו את החנויות ורצו פנימה. עברה ניידת משטרה ומשהיא חלפה, כולם חזרו חזרה החוצה… זה היה נראה כמו בדיחה,
כמו משחק כזה שהם משחקים.
בבית, נכנסתי לעניין ברצינות והתחלתי לחפש פעילויות לבנות. לא שהיה חסר, באותה תקופה, כל האימהות בישראל נכנסו לכוננות וחדשות לבקרים נפתחו קבוצות פייסבוק המרכזות פעילויות כאלה ואחרות.
הבנות נכנסו ל"מוד" של למידה והתחלנו לראות סרטונים על הכל: טבע, מדע, תרבות, תאטרון, מוזיקה, מתמטיקה ועוד.
שילבנו פעילות בבית עם פעילות בחוץ: בילוי על הגג, טיולים ביער, ישיבה במגרש, שיחות יומיות עם המשפחות. אני הצלחתי לשלב בפנים גם יוגה, פיתחתי העסק שלי…
בעוד בארץ הכל התמוטט, אמרנו לעצמנו שאצלנו מושלם.
אבל הסגר התחיל לסגור גם עלינו.
באחד מטיולנו ביער, גילינו פעם גרם מדרגות, ארוך, שמטפס במעלה ההר. הרגשנו שאנחנו חייבים לראות מה יש שם ודחינו את זה למועד אחר.
כשהתכוונו סוף סוף לעלות, 3 שבועות לתוך הסגר, הגענו לאותה נקודה, שהייתה סגורה בחבל, עם פתק בכתב יד שכתוב עליו "Covid 19"…
את מגרש הכדורגל למטה סגרו בשער של פח, ילדים לא שיחקו שם יותר ולנו ירד מהרשימה דבר נוסף שאפשר לעשות.
במקביל, נכנסנו לעונת המונסונים ופקד אותנו גשם יום יום, או בבוקר, או אחר הצהריים, אבל כל יום בעקביות. התחלנו להרגיש מוגבלים והאופוריה התחילה להיפגע.
כמה ימים לאחר מכן, הלכנו שוב לטיול ביער. הפעם, לכיוון הנגדי. לא יודענו לאן. פתאום, במעבה היער, הציצו להם דגלי תפילה טיבטיים צבעוניים. הלכנו בעקבות הדגלים
והגענו למקדש, מקום למדיטציות ויוגה, שכמובן שהיה סגור אבל מאיזושהי סיבה, הבעלים של המקום היה שם. הוא דיבר אנגלית שוטף אז ישבנו איתו ודיברנו. אחרי שעתיים חזרנו הביתה, עייפים אך לא מידי, מרוצים, שבכל זאת הצלחנו למצוא לנו איזשהו פלא חדש בתוך היער…
פסח בא
רק בערב פסח, "נפלנו" גם אנחנו לתופעת שיחות הזום המשפחתיות. אחרי שבמשך כל היום דיברנו עם המשפחות, ערכנו סדר משלנו והתעדכנו במה שקורה בארץ
(הסגר החמיר באותם ימים), הגיע ערב אצלנו ואחר הצהריים בישראל, זמן בו הבטחתי לעצמי שאתקשר לסבתות שלי, כדי לאחל להן חג שמח.
התקשרתי לסבתא האהובה שלי וברגע שהיא ענתה, פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק. הוצאתי הכל: את הצער על ביטול הביקור, את הקושי בשינויי התכניות, את העצבים המרוטים מהחלטות מה לעשות, את המתח והדאגה למשפחות שבארץ, את תחושת ההחמצה, על הטיול שנקטע. זהו. התחלנו להבין,
שמה שתכננו במקור – כנראה כבר לא יצא לפועל. צריך תכנית חדשה.
סבתא שלי לא נבהלה. בלי מילים, היא הבינה, ומעבר לטלפון, מרחק של אלפי קילומטרים ומעל לחצי שנה שלא התראינו, היא ניחמה, ועודדה. סבתא שלי.
כמה אני מתגעגעת אליה.
אמנם חוויתי הקלה גדולה, אבל חודשיים של סגר עוד היו לפנינו… על כך אפשר כבר לקרוא בפוסט הבא, פשוט לחצו כאן.
3 תגובות
עם דמעות בעיניים, ממשיכה לפרק הבא….
וואו איזה טירוף ניצן, איזו חוויה מטורפת עברתם!! נשמע שהיה מלווה בהרבה מאוד חוויות שלא תשכחו לעולם, אוהבת את הכתיבה שלך
וואו חתיכת חוויה!