ארבעה חודשים נתקענו בנפאל בגלל הקורונה, למרות שתכננו להישאר בה רק חודש. על ההגעה לנפאל ותחילת הסגר, סיפרתי בפוסט הקודם.
איך אצלנו הכל היה מושלם, בעוד בארץ התחולל כאוס מוחלט, ששיאו היה בחג הפסח.
לאחר מכן, היוצרות התהפכו. בארץ התחילו לחזור לשגרה ואילו אצלנו, הסגר התארך ותאריך פתיחת שדה התעופה הלך ונדחה.
הדבר הגרוע ביותר היה, שנהיה חם, ובדירה המושלמת שלנו, היה חסר רק דבר אחד – מזגן.
ככל שעבר הזמן, התחלנו להפנים את משמעות הדברים ולהספיד את שנת הטיול שלנו, לפחות בתכנון המקורי שלה. להודו – כבר לא נחזור.
השאלה הייתה, האם נספיק לראות עוד יעד אחד, לפני החזרה שלנו לארץ, בסוף הקיץ.
התחושה הקשה ביותר, הייתה החמצה. הרי לעצור שוב את כל החיים, לארוז ולעזוב הכל – קורה כנראה רק פעם בחיים וזהו, זו הייתה ההזדמנות שלנו.
כבר עשינו את הצעד והיינו בצד השני של העולם, אבל לא יכולנו לראות ולחוות שום דבר. ותיכף הכל כבר נגמר.
מצד שני, נזכרתי, שהמטרה העיקרית שהצבנו לעצמנו בטיול הזה, הייתה להיות יותר יחד. וזה בהחלט התגשם. "החיים הם עכשיו", אמרתי לעצמי.
לא כשתחלוף הקורונה, לא כשנחזור לארץ… בכל רגע ורגע, אנחנו חווים, מתפתחים ומרוויחים, המון.
הרי עבודה מנטאלית, יכולה להתקיים בכל רגע נתון, בראש שלנו. כל מה שבחוץ – זו רק תפאורה.
מהרגע שהצלחתי להחליף צד בתקליט ולא להרגיש שהזמן הזה מבוזבז, נהיה לנו כל כך טוב, שמחשבות חדשות התחילו להטריד אותנו:
איך נשמר את כל הטוב הזה כשנחזור לארץ, והשקט יתחלף חזרה במרוץ העכברים.
מיאוש להשלמה
נכנסנו לשגרה: כל בוקר, הבנות ולירון התעוררו והכינו לעצמם ארוחת בוקר. לאחר מכן, לירון היה ניגש לבישולים והבנות היו משחקות ומעסיקות את עצמן.
אני התעוררתי קצת יותר מאוחר, אחרי שעבדתי אל תוך הלילה, שותה מים חמימים עם לימון ולאחר מכן מתרגלת יוגה,
שני דברים שתמיד חלמתי לשלב בשגרת היום שלי…
במשך היום, ביליתי עם הבנות בפעילות, יצירה ולמידה וכל לילה, לאחר שנרדמו, הייתי פותחת את המחשב וצוללת לעולם מקביל: עבודה והלקוחות שבארץ.
ועדיין, כשהיו שואלים אותנו "מה אתם עושים כל היום" היינו עונים – כלום.
עם מה הבנות משחקות – כלום. אבל הכלום הזה, הוא כל כך חשוב.
עבורנו, כשעשינו את אותו "כלום", כל יום, זה מה שאפשר לנו תהליכים של התבוננות וצמיחה אמיתיים. ולבנות, ה"כלום" הזה, הוא מה שפיתח אצלן את היצירתיות והדמיון הכי מדהימים שאי פעם ראינו.
נכון, בהתחלה, הרגשנו כלואים. אבל מה אפשר היה לעשות?
הסתכלנו קדימה, הסתכלנו לצדדים… הבנו, שהדבר היחיד שאפשר לעשות,
הוא פשוט לנשום עמוק ולהרגע.
לשבת באותה נקודה על הספה, מתחת למאוורר ולהסתכל מהחלון לעבר
ה-Peace Pagoda, מקדש שנבנה בנקודה אסטרטגית שרואים מכל מקום, במטרה שכל פעם שרואים אותו, נחשוב על שלום עולמי ושלום פנימי (כך לדברי המקימים). ובמקרה, אפשר היה לראות אותה מרחוק, בדיוק מחלון הסלון שלנו.
או לשבת במרפסת הפונה אל היער, להרים רגליים, להתבונן בשמיים ובעצים,
לתת למחשבות להתרוצץ ולראות איך, אחרי חודש, חודשיים, שלושה…
דווקא כשכלום בחוץ לא משתנה, פתאום יש מקום לשים לב לשינויים מבפנים.
בעצם כל תקופת הסגר, הייתה בשבילי כמו מדיטציה אחת ארוכה.
אחד הדברים החשובים שעשיתי כדי שזה יתאפשר, הוא להגביל לעצמי את זמן הפלאפון.
בזכות העובדה שהבנות העסיקו את עצמן רוב היום, זמן פנוי – היה לי בשפע. אבל בחרתי לנצל אותו לשהייה ברגע ולא בבריחה לגלילה אינסופית בפיד.
בתקופה הזו, הצלחתי גם להקפיד יותר על התזונה שלי ולפתח בטירוף את העסק שלי. כל הדברים האלה התאפשרו, אך ורק בגלל שכל השאר – עצר.
כשלא היה חם מידי, היינו עושים הליכה לאגם או סתם מסתובבים ברחובות, בלי מטרה להגיע לאנשהו.
בדרך, היינו מסתכלים על הבתים, איך כל אחד מגדל את הכרוב, החסה והתירס שלו ומביא לעצמו מים נקיים מהיער.
הכרנו כבר את המוכרים בכל החנויות, חלקם היו אומרים לנו "שלום" בעברית, ואת הדמויות הקבועות ברחוב,
כמו אדם מבוגר עם צרכים מיוחדים, שבכל פעם שעברנו ליד המרפסת שלו, היה עושה מאמץ עילאי להתרומם מכיסאו,
רק כדי שיוכל להצמיד את כפות ידיו אחת לשנייה ולברך אותנו בחיוך ו"נמסטה".
עקבנו בסקרנות כשהקימו לידינו לול תרנגולות, פרות חרשו את השדה וברחוב שלנו סללו את הכביש מחדש.
הבנות היו מתיישבות על ערימות החצץ ששימשו להכנת בטון וזה סיפק להן תעסוקה לעוד שעה לפחות.
דחינו עד כמה שיכלנו, לספר לבנות מה הסיבה שאנחנו לא מרבים לצאת מהבית וחיים שגרה כל כך שונה ממה שהיינו רגילים עד כה בטיול.
רק כשממש כבר לא הייתה ברירה והרגשנו את הסגר מגביל אותנו, סיפרנו להן על איזושהי שפעת…
מידי פעם, הן שאלו אם היא עוד קיימת, אבל הן מעולם לא התלוננו, אף פעם לא שמעתי מהן את המילים "משעמם לי".
הן העסיקו את עצמן בבית, בצורה פשוט מדהימה: מתחפשות עם הבגדים שלי, משחקות עם בקבוקי שתיה שהסתיימו או פשוט עם הדמיון שלהן.
בהתחלה שיחקו יפה בסלון, אחר כך התרחבו לחדר השינה, למרפסת ואפילו שיחקו בשירותים, עד שכמעט וכבר לא היה לנו מקום בבית.
זה היה השלב בו עלינו למרפסת 😉
לבסוף, הגענו להשלמה אמיתית וכנה עם המצב.
הרגשתי שהפכנו לדובי קוטב בשנת החורף: האטנו כל כך את קצב הלב ואת סף הגירוי שלנו ופשוט – נרגענו.
זה לקח זמן, זה לא היה פשוט. אבל כנראה שזה מה שקורה, אחרי שדוחקים עוד ועוד בגבולות הנוחות.
מידי פעם יצאו טיסות חילוץ ליעדים שונים בעולם ובכל פעם מחדש, זה עורר את המחשבות והספקות, במיוחד לאור החום הגובר.
אבל יום ההולדת של יובל התקרב והחלטנו להשקיט את המחשבות, לפחות עד אז.
חגגנו גם לה עם מסיבה בבית, ארוחה מיוחדת וסיבוב לאגם, שהחליט להיות הכי מדהים שיש באותו יום. אחר הצהריים הכנו קינוחי שוקולד
והזמנו את המשפחה הנפאלית והשכנה האיטלקית שלנו לחגוג יחד על הגג.
זה היה צנוע וזה היה בדיוק מה שהצטרכנו.
מהשלמה לציפיה
אחרי בערך שלושה חודשים של סגר, חלה מעט הקלה. חזרנו שוב לטייל, מסעדות חזרו להיפתח, כל פעם היו יותר חנויות פתוחות ותנועה על הכביש.
ההשלמה, שעבדנו כל כך קשה כדי להגיע אליה, התחלפה בציפייה ופתאום שוב הרגשנו את הרצון בתנועה.
מצד אחד, היה לנו כל כך טוב וכל כך הרבה להודות עליו, ומצד שני, מה אם יכול להיות יותר טוב? אולי בכל זאת נספיק עוד יעד אחד לפני שנחזור לארץ?
אולי כבר נעלה על טיסה לישראל ונגמור עם חוסר הוודאות מורט העצבים הזה וזהו?
היה לנו חלום, לבלות את יולי אוגוסט, באיזושהי דירה על חוף הים.
חשבנו בהתחלה על יוון, אך לבסוף מצאנו את עצמנו בטורקיה. זה לא היה פשוט וזו לא הייתה הבחירה הראשונה שלנו, אילו הייתה לנו כזו,
אבל טורקיה קיבלה ישראלים, לא היה בה צורך בסגר או בידוד והייתה לנו הזדמנות לעלות על טיסה, אז ניצלנו אותה.
ארזנו את חוויותינו משהות של 3.5 חודשים בדירה והתכוננו לצאת למסע חדש.
ממוקדים באתגרים הרבים שבמעבר מדינה בתקופת קורונה, נזהרים מלעשות סיכומים, כי חוסר וודאות רב היה עוד לפנינו.
בבוקר הפרידה, כשלירון והבנות כבר ירדו למטה ואני עשיתי עוד סיבוב אחד כדי לראות שלא שכחנו כלום,
סגרתי בפעם האחרונה את דלת המרפסת ודמעות עלו בעיני.
כל כך אתגעגע למקום הזה, לשקט ולשלווה שחווינו פה.
כמה מזל היה לנו, שחווינו את הסגר בצורה כזו. ואיזו ברת מזל אני, שאני מרגישה הכל בכזו עוצמה.
אחרי 4 חודשים שחיכינו בסבלנות, יצאנו לדרך חדשה, בתחושה של: "מגיע לנו". עכשיו – פיצוי. ואכן כך היה.
על כך בפוסט הבא…
7 תגובות
קראתי בשקיקה.
מרגישה את התהליך שלך לרגע ושלווה דרך המילים. כ"כ עוצמתי
מחכה כבר לפרק הבא!
תודה רבה על התגובה 🙂
שמחה לשמוע שהתחברת 🙂
סיפור מיוחד.נהניתי מאד לקרא על ההתמודדות שלכם עם הבלתי צפוי.
היה שווה להשאיר את הסיפור הזה לשבת בבוקר…
מרתק ומרגש🧡💚❤️
מחכה לפרק הבא🌻
כף לקרוא אותך ואת הכתיבה שלך הנפלאה והמוכרת ניצני ולתת למעיין הדמיון והלב ליצור תוך כדי קריאה תמונות משלו.
להתענג על התמונות הנפלאות לירון… העין לא שבעה
קרובים ללב. חיבוקים
מודיעין שבת בוקר/צהריים הכל שקט מסביב לכאורה
כי הפוסט שלך כה מדהים וכה מלא שקט ושלווה, או אז השקט שכאן הופך לכאורה.
היי ניצן, לירון ענבל ויובל, ממש מרתק לקרוא את החוויות הכל כך משמעותיות שאתם עוברים. משמחה התרגשות, עד לנפילה שגם בה אפשר למצוא נחמה, ואפילו בעשיה שהיא"כלום". הטוב הגלום בשניכם, החיבור הכל כך חזק, המבין ומקבל, מעשיר… היכולת להמשיך וליצור בכל סביבה, תקופה ומזג אוויר את הטוב והיפה, מגיע לכם! נפלא שאתם לא ממהרים, תקופה כזו לא תחזור ועוד מצאתם בית, נוף, סביבה מפנקת. תהנו , ובטוח ישארו לכם ולבנות זכרונות מיוחדים. כל טוב ותודה על השיתוף. חיבוק מומו ורותי