לפעמים – חלומות מתגשמים.
זו התחושה שהרגשתי, ממש חזק, בעודי שוכבת על החול, ליד הים, בעיירת הנופש סידה שבטורקיה, אוכלת אבטיח אדום ומתוק, מקשיבה לרחש הגלים
ורואה את הבנות משחקות על החוף לידי.
זה בדיוק מה שדמיינו, חלמנו וייחלנו, בעודנו ספונים בדירה החמה והמיוזעת שלנו בנפאל:
יולי-אוגוסט של בטן-גב, ים-בריכה, דירה שכורה, מטבח, אוכל מבושל, קרוב לחוף והכי חשוב – מזגןןןןןןןןן.
והגשמנו. זה לא היה פשוט, אבל הגשמנו.
זה כלל הרבה חוסר וודאות, לחץ, מתח, חוסר ידיעה עד הרגע האחרון ובעיקר הרבה תעוזה – לרדת בקונקשן של טיסת החילוץ מנפאל לישראל.
אבל עשינו זאת – הגשמנו חלום נוסף בשנת החלום הזו.
מהמזרח הרחוק למזרח התיכון
נחתנו ב-6 בבוקר (חזרנו לשעון ישראל), אחרי טיסת לילה ישירה של 8 שעות מקטמנדו לאיסטנבול, במטוס הכי מפנק בעולם (של טורקיש).
בקלות ובנוחות, רכשנו מיד כרטיסי טיסה נוספים, לטיסת המשך, שעתיים לאחר מכן.
לקחנו מונית, לעיר שבחרנו מראש, בשם סידה – עיירת נופש על קו החוף, כשעה נסיעה מזרחית מאנטליה.
את שני הלילות הראשונים, בילינו במלון.
כשהגענו אליו, טרוטים ועייפים אחרי לילה ללא שינה בפרט וימים מורטי עצבים שעברו עלינו בכלל, בעל המלון לא נמצא והפקיד שהיה לא דיבר אנגלית.
לא הצלחנו להבין ממנו כמה עולה חדר, מה הסיסמה לווייפיי או מה יש פה לאכול.
בסופו של דבר, מצאנו את עצמנו לוקחים חדר, אוכלים ארוחת צהריים מקופסאות שימורים שקנינו במכולת ליד ודקה אחרי זה – כבר צוללים בבריכת המלון.
אחרי יממה בערך חזרנו לאינטרנט ואחרי יומיים, עברנו לדירה, ברחוב המקביל. האזור כולו היה מלא במלונות, דירות ומלונות דירות, כשלכל מתחם, יש בריכה פרטית.
בשגרה, האזור מאוכלס בתיירים אירופאיים שהדירות הללו הן בית הקיץ שלהם, אבל בימים אלה – רוב המתחמים היו נטושים.
שגרה זה טוב
הדירה ששכרנו הייתה ענקית, נעימה ומוארת (מה שהיה קצת מאתגר בהתחלה, כי השמש שקעה ב-21:00), עם רצפת פרקט, מרפסת שפונה לבוסתן, מטבח גדול,
אמבטיה ומכונת כביסה (שדרוג רציני).
הפעם הראשונה שהלכנו לים, אחרי 5 חודשים בהם לא טבלנו במקור מים, הייתה מרגשת במיוחד וכללה את כל הקלישאות:
שמיים, שמש, חול ושתי ילדות מאושרות.
בבריכה הפרטית שלנו, אליה הלכנו כל יום, ענבל למדה לראשונה לצלול. קנינו לה משקפת וממש ראינו איך היא משתפרת בכל יום שעובר.
כדי לגוון, מצאנו בסביבה גם גינת משחקים מוצלת.
הלכנו אליה אחת לשבוע אחר הצהריים, פוגשים בדרך הרבה כלבים וחתולים. הטורקים אוהבים כלבים וחתולים עד כדי כך, שהם בונים להם מלונות מסודרות,
משאירים להם אוכל ומים בכל מקום ותולים שלטים, שאסור לפגוע בחיות רחוב.
ואכן, יש הרבה כאלה.
גם בבניין המגורים שלנו הייתה אמא חתולה עם 3 גורים, אחריהם הבנות נהנו לעקוב ולראות מתפתחים וגדלים.
עם הזמן גילינו גם את הקניון וביקרנו בו כמה פעמים, מצטיידים בבגדים ודברים נוספים לפני החזרה לארץ בזיל הזול, שוב פעם, תוהים לעצמנו,
למה בארץ הכל כל כך יקר.
הפירות בטורקיה היו משגעים.
הם נראו טעימים ועסיסיים ובאמת היו כאלה – טעם גן עדן. בואו נגיד שלא נראה לי שאוכל עוד לחזור לאכול נקטרינה בחיים שלי.
בחצר הבניין שלנו היו עצי אפרסקים וריח פרי משכר מילא את האוויר באופן תמידי.
כל בוקר, הבנות היו מתעוררות, מחליפות בגדים בעצמן ומשחקות בשקט, בזמן שאנחנו ממשיכים לישון.
בהתחלה, העברנו את הזמן בבית ביצירה או בפעילות יזומה אבל עם הזמן, גם זה נהפך ללא הכרחי.
הבנות, שהקשר שלהן התעצם והאהבה שלהן אחת לשנייה רק גדלה, סחפו אחת את השנייה במשחקי דמיון במשך כל היום, הפליגו באוניות וטסו בחלליות.
עם הזמן, התחלנו להרגיש יותר בנוח ויותר בבית.
אבל זה מדהים, שלמרות כל השלמות ותחושת הרווחה, זה לא קרה מיד.
הערכתי את המזל הטוב שהיה לנו אבל גיליתי שאני חסרת מנוחה בהתחלה, לא מצאתי את מקומי.
שוב נזכרתי, באותה מסקנה שאני ממשיכה להגיע אליה שוב ושוב: כמה לוקח זמן לשינוי לחלחל, גם כשאני חושבת שעברתי הרבה דברים ושאני נורא מודעת.
יש תהליכים שאי אפשר להאיץ וזה בסדר.
חוזרים לטייל
כעיר נמל עתיקה, האטרקציה התיירותית המרכזית בסידה היא הריסות של עיר רומאית היסטורית, מהמאה השנייה לספירה, הכוללת עיר עתיקה, מקדש, גשר
ואמפיתאטרון ענק.
בין הנקודות השונות עוברת רכבת תיירותית, שמסיעה את התיירים בסדר מופתי וכמובן תוך שמירה על כללי הקורונה.
אחת לכמה זמן, שכרנו רכב ויצאנו לטיולים באזור.
בפעם הראשונה, נסענו לנקודה מיוחדת ליד הנהר.
נסענו לאורכו ובעיקר התרשמנו מהנוף הפתוח, הטבע הפראי, המרחבים האינסופיים וכמה שהכל פסטורלי, ירוק ונקי.
את הטיול השני, עשינו לאנטליה.
העיר הייתה שקטה, רגועה, בלי הרבה תיירים, בלי ישראלים, פשוט – עיר תיירותית יפה וגדולה, עם הרבה דברים להציע
ובעיקר הרבה אווירה.
הטיול השלישי היה לעיר אלאניה.
ביקרנו במערת נטיפים בפעם הראשונה עבור הבנות, נסענו ברכבל וטיפסנו למבצר.
בהמשך גילינו גם פארק מים ענק עם עשרות מגלשות לא רחוק מאתנו.
הכניסה הייתה זולה, הפארק היה נקי ומסודר והיה לנו שם כל כך כיף שביקרנו בו פעמיים.
לא היה חסר לנו לטייל.
הבנו שטורקיה היא מדינה ענקית עם פוטנציאל מטורף לשכור רכב ולחרוש את כולה, אבל – לא עכשיו.
כל כך התרגלנו לנוחות שלנו. הסתדרנו ובאמת שלא היה חסר לנו כלום. לא גירויים, לא עניין… היינו מרוצים ושמחים בחלקנו.
הבנו גם שזה סוף הטיול וזו ההזדמנות האחרונה שתהיה לנו להתחרדן לפני שחוזרים לטירוף של הארץ, אז הרשינו לעצמנו לשקוע בנחת.
קורונה בטורקיה
המצב היה מוזר.
מצד אחד, ישראל הגדירה את טורקיה כמדינה אדומה, מצד שני, הקורונה לא הייתה מורגשת בה, בכלל.
אמנם אין ספק, שהיא לא מימשה את הפוטנציאל התיירותי שלה: היינו בשיא העונה ורוב המלונות והמסעדות היו סגורים.
מצד שני, לא הרגשנו שאנחנו בעיירת רפאים. היו לא מעט תיירים מקומיים ואפילו קצת אירופאיים.
בכל אטרקציה תיירותית אליה נכנסנו, הייתה חובת שמירת מרחק, עטיית מסיכה ובקבוקי אלכוג'ל פזורים בלי סוף.
הייתה הגבלה על כמות האנשים שיכלה להיכנס בכל רגע נתון ואפילו קרונות הרכבל קיבלו שפריץ חיטוי בכל פעם שהתחלפו הנוסעים.
אמנם היה מתסכל שגם הבנות (5, 3) נאלצו לעטות מסיכה, אבל באוויר הפתוח לא הייתה דרישה ובסך הכל הייתה תחושה של: "לחיות עם ולהרגיש בלי".
מה שרואים משם לא רואים מכאן
הרבה שאלו אותנו, למה דווקא טורקיה והאם לא חששנו, מעצם היותנו ישראלים.
אז קודם כל, לא היו לנו הרבה ברירות. זה היה או זה, או לחזור לארץ.
שנית, בהתחלה, באמת שלא יצא לנו להתרועע יותר מידי.
היינו ברדיוס הקטן שלנו: דירה, בעלי דירה, מכולת שכונתית וזהו. יוצאים מהבית לים, לבריכה וחזרה.
מפאת קורונה אבל בעיקר מפאת טבעונות, ערכנו קניות ובישלנו את כל הארוחות שלנו בבית.
גם ככה היינו רגילים לכך מתקופת הסגר.
אז בהתחלה, לא היו לנו אינטראקציות עם אחרים ולכן גם לא הרגשנו את עניין הישראליות.
אבל גם כשכן, אנשים היו נחמדים ומסבירי פנים.
ועדיין, כששאלו אותנו מאיפה אנחנו, אמרנו מספרד… לא יודעת למה.
הייתה לי הרגשה שאנחנו מפסידים פה הזדמנות לקירוב לבבות.
במיוחד כשאמרנו למוכר החביב במכולת שאנחנו מישראל והוא אמר שהוא מת על נטע ברזילי.
תחילתו של הסוף
כשחשבנו מתי נחזור לארץ, בהתחלה ניסינו להתחשב בעבודה של לירון אבל לבסוף קלטנו שתיכף החגים.
זה היה נראה לנו כמו רעיון טוב בזמנו לחזור לחגים ולבלות אותם יחד עם המשפחה, אליה כל כך התגעגענו. למעשה, זה היה הדבר היחיד שמשך אותנו חזרה לארץ.
בדיעבד,
לא חשבנו, שהחגים רק יחמירו את עוצמת הסגר ואכן, סגרנו טיסה, תכננו כך שנצא משבועיים של בידוד הישר לערב ראש השנה ואז –
ישראל נכנסה לסגר שני…
יום ההולדת שלי היה הרביעי והאחרון שחגגנו בשנה הזו. זה היה 4 ימים לפני שעזבנו את טורקיה, עשינו שינוי ולא הלכנו לחוף הרגיל שלנו.
בחרנו בחוף אחר וגילינו חוף חדש, מושלם ויפיפה בצורה שלו.
התאריך התקרב.
יום לפני, יובל הייתה ממטרה אנושית וגם אני הרגשתי, לא פעם, את הדמעות מתחילות לעלות ונסוגות.
ענבל לעומת זאת הייתה מאושרת, לא היה אכפת לה מכלום.
היא רק רצתה לחזור לראות את המשפחה.
ואני?
לא הייתה לי שום דרך, להתחיל לעכל, מה אני מרגישה.
איך מסכמים שנה? איך ממשיכים לחיות, אחרי שהגשמת חלום כזה גדול? איך חוזרים לארץ, לכאוס, לטירוף, אחרי שהיה לנו כזה טוב יחד?
האם זה אומר שעכשיו נפרד? שלא נהיה כבר יחד כל הזמן?
אבל היה לנו כזה טוב… מה אנחנו עושים?
אפילוג
זהו, זה סוף שנת המסע שלנו בחו"ל.
יצאנו מהארץ, ביום שני, ה-23 לספטמבר, 2019.
חזרנו ביום חמישי, 3 לספטמבר, 2020.
שנת קורונה. מי היה מאמין.
יצאנו זוג, עם שתי ילדות קטנות, בנות שנתיים ו-4, להודו, בפעם הראשונה בחיינו, בלי לדעת מה יהיה.
תכננו לבלות חצי שנה במרכז ובדרום, לצאת לחודש לחידוש ויזה בנפאל ולהמשיך חצי שנה נוספת בצפון.
הספקנו לטייל בהודו חצי שנה מדהימה.
בנפאל נתקענו לבסוף 4 חודשים מבורכים – תקופת הסגר בכל העולם.
ואת הטיול סיימנו בנופש האידיאלי – חודשיים של בטן גב בטורקיה.
כשאני מספרת לאנשים שהיינו בהודו, נפאל וטורקיה, תמיד הם אומרים: "טורקיה?!"
איך הגענו לטורקיה?
עם הרבה תעוזה. עם הרבה מחשבה. עם הרבה תכנון, אמונה וחוסר פחד. עם המון רצון, לשפר ולעשות טוב, עבור עצמנו.
עם אותם רגשות, איתם יצאנו לטיול הזה מלכתחילה.
אז איך חוזרים לארץ אחרי שנה, ועוד בתקופת קורונה?
על כך בפוסט הבא…
10 תגובות
קסום
תודה דודה יקרה 🙂
התרגשתי לקרוא.
מקוה שאתם מתכננים את הטיול הבא.
להתראות, חגית
בהחלט חושבים על זה 🙂
כיף לקרוא כרגיל ותודה שאת מכניסה אותנו לתוך חייך והגיגייך
תודה שאת קוראת ומגיבה יקרה 🙂 העונג כולו שלי
כמו בפעמים הקודמות… קראתי בשקיקה…
תודה יקרה 🙂
מקסים ומרגש,
תודה על השיתוף.
מחכה לפוסטים מהארץ.
כנראה יהיו שונים.
ואולי בעצם לא, גדלתם והתפתחתם, כמו כולנו, השנה.
שנה מאתגרת ובסופו של דבר, אני מאמין שלטובה.
תמשיכו להנות יחד.
אמוץ.
תודה רבה 🙂
אכן, הפוסט הבא אמור להיות סיכום הטיול… תוהה לעצמי כמה פרספקטיבה צריך בשביל זה… תודה