כשכתבתי את הבלוג שתיעד את השנה במהלכה טיילנו בהודו, נפאל וטורקיה, השנה שבמהלכה פרצה הקורונה, היה לי מנהג –
לכתוב על החוויה רק בדיעבד.
רק כשהגענו לעיר אחת, ישבתי לכתוב על העיר הקודמת.
לא יכולתי לכתוב באותו רגע.
שמרתי חוויות, כתבתי לעצמי דברים… אבל בשביל האיסוף של הכל, הייתי צריכה פרספקטיבה.
כך גם השנה.
במשך כל השנה הזו, הרגשתי שאני לא מסוגלת להוציא מילה אחת מהפה, כי אנחנו בתוך האירוע.
כמו שאומרים עכשיו, שאי אפשר להיכנס לפוסט-טראומה, כי אנחנו עדיין בתוך הטראומה? אז כזה.
לא יכולתי להתחיל לעבד ולעכל את כל מה שעבר עלינו השנה, כנוודים בעל כורחנו בישראל, לאחר שפונינו מביתנו.
בטח ובטח שהרגשתי שאין לזה מקום, כאשר לאחרים יש צרות, הרבה יותר גדולות.
אבל זה הסיפור שלי. והרגשתי שהגיע הזמן לספר אותו. אולי זה יעשה לי טוב.
זכרונות מחיים אחרים
הכל התחיל… מתי בעצם הכל התחיל? היה לנו חופש גדול נפלא. שילבתי עבודה וזמן עם הבנות, עמדתי להתחיל אחרי החגים בפרויקט חדש ומרגש,
שהיה אמור להכניס לי הרבה כסף, יובל עלתה לכיתה א' והיינו כל המשפחה בהתרגשות סביב זה. כל מה שעשינו בחופש היה מוכוון לשם.
השבועיים הראשונים של הלימודים עברו בטוב, יובל נקלטה בהצלחה וחזרה מבית הספר בשמחה.
כמה חיכינו ששתי הבנות יהיו באותה מסגרת, במרחק 5 דקות הליכה מהבית, לאחר שנתיים שהסעתי אותה לגן באדמית.
צחוק הגורל, שאחר כך הייתי צריכה להסיע את שתיהן לבית הספר ואדמית נהפכה לבסיס צבאי סגור.
באמצע ספטמבר, טסנו לטורקיה רחמנא ליצלן, עם כל המשפחה של לירון, לכבוד כמה חגיגות עגולות.
היינו יחד 5 ימים ואנחנו נשארנו עוד שבוע וחצי.
טיילנו, נפשנו ובעיקר העברנו את הזמן בנעימים.
כשהיינו שם, סבתא שלי נפטרה, בשיבה טובה, בגיל כמעט 91.
לא הייתי בלוויה ויום אחרי שחזרנו לארץ, ביום שישי, נסעתי למשפחה במרכז, להיות יחד ולהתאבל.
חזרתי מאוחר בלילה חצי דרך וישנתי בחיפה.
בשבת בבוקר התעוררתי, כמו כולם, בעיקר לתדהמה.
נכנסתי לוואי נט. קראתי את הדיווחים, שלא הפסיקו לרגע להתעדכן, ורק חשבתי לעצמי – מה לעזאזל. זה אמיתי? אין מצב.
נסעתי הביתה ופחדתי אפילו לעצור לקפה שכל כך רציתי, שלא אתקל באיזו התפרעות של הזדהות. לא היה לי מושג מה קורה.
שמעתי רדיו, ואני זוכרת שהשדרן לא הצליח להשלים משפט אחד בגלל שבכל רגע היו התראות על אזעקות.
חזרתי למשפחה.
למחרת היה אמור להיות היום הראשון של השגרה – אחרי החופש הגדול, אחרי כל מסיבות הסיום והפרידות, אחרי השבועיים הראשונים, אחרי חו"ל, הייתי אמורה להתחיל כאמור עבודה חדשה…
הלימודים למחרת כבר בוטלו. הלכנו לישון ואמרנו לבנות שהחליטו להאריך את החופש עוד קצת…
בראשון בבוקר התעוררנו להודעה רשמית מטעם המועצה, שאומרת, שמי שיכול – שיעזוב.
בלי לחשוב פעמיים אמרתי ללירון – אני נוסעת.
אבא שלי כבר לחץ עליי מאתמול שנבוא.
ארזתי תיק – אותו תיק שפרקתי רק יום קודם, לקחתי את הבנות ונסענו.
זו הייתה הנסיעה הכי מפחידה בחיים שלי.
תוך כדי שאני נוסעת, אני רואה אנשים בקיבוץ אורזים את כל הבית על האוטו, כמו בורחים מסוף העולם.
בכביש, אני נוסעת דרומה, ורואה רק טנקים, שוטרים וחיילים, עומדים בצמתים או נוסעים צפונה.
נהגתי בטיל תוך שאני שרה עם הבנות נועה קירל ואנה זק בקולי קולות ומנסה לנשום.
הן לא ידעו כלום.
נשארנו בחיפה 5 שבועות.
אחר כך הן כעסו עליי, למה לא אמרנו להן שבאנו לכל כך הרבה זמן.
אמרנו להן שלא ידענו…
וכך, יצא שלא הייתי בבית שלי במצובה מאמצע ספטמבר.
חזרנו מחו"ל ביום חמישי. ביום ראשון כבר נסענו. ולא חזרנו מאז.
חיפה
בחיפה הזמן עבר בטוב. סך הכל חודש הבנות היו בלי מסגרת. שבועיים מתוך ה-5 האלה, אבא ובת הזוג שלו היו בחו"ל, אז בכלל, היה לנו בית לבד.
עשינו פעילויות, יצרנו יצירות, הלכנו להצגות, סרטים, פגשנו חברות, בכל שבוע הקפדנו לפגוש את המשפחה… כיף. הסתדרנו מצוין. ערכנו יחד קניות, בישלנו… ביום הראשון שלנו שם שדדתי את מקס סטוק וקניתי לבנות מלא פעילויות. בכל שבוע לירון נסע הביתה והביא לנו עוד ועוד דברים.
לאט לאט נהיה קר ועברנו למלתחת חורף. לא קלטנו עוד לקראת מה אנחנו הולכים.
במהלך היום – הייתי בתפקוד שיא.
אבל כל לילה שקעתי. ישבתי על הספה שעות, עם הטלפון ביד. לא נרדמתי וכשנרדמתי, כל הזמן התעוררתי ונכנסתי לוואי נט באמצע הלילה, לראות מה חדש. היו לי סיוטים.
הפעם שנשברתי הייתה, כשחזרו הלימודים.
לירון נסע והביא את התיקים של הבנות ממצובה.
סידרתי את התיקים, שבעצם לא נגענו בהם חודש, והוצאתי מהתיק הקטן של יובל עלה, ומקל. כי המורה שלהם ביקשה מהם לחפש משהו עגול ומשהו ישר בטבע. המורה הזו כבר הוצאה לחל"ת. לקחתי את העלה ואת המקל וזרקתי אותם לפח. באותו רגע הרגשתי כאילו אני זורקת את כל החיים הישנים שלי לפח. את כל הציפיות, התקוות, התכנונים… פרצתי בבכי שהחזקתי כל כך הרבה זמן.
הבנות חזרו לבית הספר ואנחנו עברנו לכליל.
כליל
בכליל המשכתי את המצב שקראתי לו "שימור אנרגיה", שזה אומר, שכל זמן שאין לי תעסוקה או שלא צריך אותי, אני רובצת על הספה עם הטלפון,
גוללת עד אינסוף בחדשות או משחקת.
אין לי דחף לייעל, אין לי דחף להספיק, צריך לשמור כוחות, כי… לכי תדעי מה יהיה.
לאט לאט נכנסנו לאיזושהי שגרה. הבנות חזרו לבית הספר, התפנו לי הבקרים.
מצאתי לי חוג יוגה, בהמשך הלכתי גם לפילטיס.
הכרחתי את עצמי לקרוא ספר, שמצאתי בספריה בבית שסיבלטנו.
היו בקרים שעשיתי הליכות, השקעתי בבית המון (איכשהו מסתבר שבית שהוא לא שלך, דורש הרבה יותר התעסקות).
מצאתי לבנות חוגים, כל החברות שלהן היו שם וגם אני הכרתי הרבה נשים, שקיבלו אותי בחיבוק ובקבלת פנים חמה, עם הזמנה לקפה, להיכרויות נוספות או סתם לאוזן קשבת.
לאט לאט, התחדדה בי ההבנה, לגבי שני דברים.
האחד – שבפעם הראשונה בחיים שלי, נראה לי, הצלחתי ליישם את מה שכל כך שאפתי אליו כל חיי, וזה להיות באמת ברגע, בהווה.
וזה לא היה מרצון. זה פשוט היה כי אין עתיד. בכל פעם שבאתי לחשוב קדימה, מה שהמוח שלי בדרך כלל עושה – הוא פשוט השתתק. לא ראה שם כלום. לא ראה מעבר ליום הבא. הישרדות.
אבל ברגע שאין מה להביט לעבר העתיד כי הוא לא קיים, ואין מה לערוג לעבר כי זה יותר מידי כואב, אז בעל כורחך את נמצאת ברגע, בהווייה, עם מה שיש. וזה מוביל אותי לתובנה השנייה.
שמה שיש – זה מספיק טוב.
זה אחד הדברים שאני מודה עליהם בשנה שחלפה. אם קודם הייתי תמיד חסרת מנוחה, חושבת – מה עוד: מה עוד אפשר להשיג, לדעת, ללמוד, לעשות, איך עוד אפשר לייעל את הזמן, להספיק וכו', עכשיו, הייתה בי נחת כזו, שנבעה מצמצום,
כי הרי אין לי בית, אין לי וודאות, אין עתיד, אין שאיפות, אין חלומות, יש רק הישרדות, עם מה שיש, ומה שיש, זה נורא מצומצם: בית, קורת גג מעל הראש, מיטה לשים בה את הראש בסוף יום, הבנות שלי בטוב, הזוגיות שלי שורדת, אני עובדת, יש לי משפחה וחברים תומכים, הבנות בבית הספר וטוב להן – זהו, וזה מספיק.
לא מתוך מקום מתפשר, אלא באמת, קצת מתוך המשפט: "When you got nothing, you got nothing to lose", וזה לא שהיה לי כלום.
היה לי פחות, בהחלט, אבל הפחות הזה מילא את כל כולי והסב לי נחת וסיפוק, שלא הרגשתי הרבה שנים.
וזה היה טוב.
חיינו בכליל 5 חודשים, בשני בתים שונים, מוקפים טבע, כלבים חמודים, פגשנו כל סופשבוע את המשפחה, שרדנו שם את החורף ועשינו סטאז' בהדלקת אח, ואז הגיע פסח.
רגבה
מצחיק אותי איך בדיעבד, כל פעם חיפשנו בית לתקופה הבאה, הרי מי ידע.
כשהיינו צריכים לעזוב את הבית הראשון וחיפשנו את הבית השני, הסתבכנו עם תקופת הזמן.
האם להשכיר חודש בחודשו? האם לקחת חוזה של שנה ומקסימום להפר?
בסופו של דבר, התפשרתי עם עצמי ואמרתי – יאללה, ניקח בית עד פסח.
הרי זה לא שנחזור הביתה מהיום למחר.
עד פסח בטוח נישאר פה. וכך סגרנו את הבית הבא רק עד פסח.
מי היה מאמין שאני אכתוב את השורות האלו בקיץ והסוף עוד לא נראה באופק.
בפסח עברנו לדירה של דודה רותי.
גם זה, קרה במקרה. הלך ונהיה קשה יותר ויותר למצוא דירה טובה בכל סבב של חיפוש.
הביקוש עלה והיו לנו דרישות שלא היינו מוכנים להתפשר עליהן.
פניתי לדודה של לירון ואמרתי לה אולי במקרה יש סיכוי שתשמע על משהו במושב שלה…
"אני אשמח שתבואו לגור אצלי", אמרה. וגם כאן, היה לנו מזל. בדיוק הבן שלה פינה את הדירה.
בדיוק פה ובדיוק שם… וכך מצאנו את עצמנו בדירת שלושה חדרים, עם מטבח מאובזר ויפה, סלון גדול ורחב, מרפסת גדולה והרבה מרחב ירוק שקצת מזכיר את הקיבוץ.
וכמובן – משפחה צמודה וחברים במרחק נסיעה קצר.
העברנו ברגבה עוד חודשיים, כשכבר ידענו שאנחנו הולכים לבלות בחו"ל את כל הקיץ.
היינו בטוחים, בטוחים! שמחופשת הקיץ – אנחנו חוזרים למצובה.
בסופו של דבר, סגרנו עם רותי, שנישאר שם עד מתי שנצטרך…
היו חודשיים אינטנסיביים, של מעבר, של חג, של שבועיים וחצי חופש, של שלושה ימי הולדת, 2 מסיבות סיום וכל ההכנות לחו"ל.
מה שכן, כל התכניות שתכננו – התממשו. אז העזנו בכל פעם להמשיך ולתכנן, תוך כדי הבומים, האזעקות, היירוטים והמטוסים הבלתי פוסקים.
במהלך החודש השני, הייתי שלוש פעמים חולה. מאוד.
הזמן עבר מהר. ועכשיו אנחנו כאן. ואני עוד מעכלת, את מה שעבר עלינו בשנה האחרונה.
ועכשיו...
אני לא מתחרטת על כלום.
אני שמחה שהשנה התגלגלה כמו שהיא התגלגלה.
בהחלט זכיתי והגעתי לתובנות, שלא יודעת אם הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת.
וסך הכל – אלה החיים.
והחיים ממשיכים והם חזקים מהכל והאנושות עברה דברים קשים בהיסטוריה ושרדה…
שרדנו את השנה הזו ובזכות החלטות נכונות, השגחה עליונה והמון מזל – גם שרדנו באותה בטוב.
אבל לעבור עוד שנה כזו? לגבי זה, אני לא יודעת.
אז עכשיו אנחנו בחו"ל. המשך יבוא…
